באותו הרגע נשמתי לרווחה. נשימה רעננה צללה אל תוך גרוני שהיה
צמא כל כך למשב חדש.
נעצרתי דום למרבה ההפתעה שבדבר, חיככתי בדעתי עוד מספר שניות,
ונתרציתי, שכחתי את התאריך שלנו. שהיה שלנו. חיוך של הצלחה עלה
על פני, כגרושה שמנסה נואשות להוריד את טבעת הנישואין שלה וכבר
נדמה שאין מספיק סבון בעולם כדי לעזור במשימת החילוץ, ולפתע
תקווה, התקדמות בתהליך.

עונות השנה חגו להן במעגל סביב ההתאוששות שלי והנה קיץ בושש
ובא. הגופיות שהוא כ"כ אוהב ללבוש חוזרות לעטר נערים חסונים
המבקשים לחשוף כמות מכסימלית מעורם לאור השמש. גם הוא, כמותם,
נהנה ממה שלטבע יש להציע, שמש, אדמה, דשא, ים. כמה שהוא אוהב
את הים. תמיד בסופו של יום היה נמשך אליו כמגנט, ואני מתמגנט
אליו.
הרבה שירים נכתבו על הים והרבה שירים נכתבו על אהבה, אבל משורר
שהיה רואה את המחזה שנחקק בזיכרוני כל כך, שני נערים, בנים,
יושבים מחובקים ושרים שירים לים בדיוק במקום שבו הוא פוגש את
החצץ הצחור, אותו משורר שלבו מכיל ים של מטפורות היה נותר ללא
מילים. ואני נותרתי עם זיכרון מר, מתוק כל כך.

עונות השנה הביאו לי הזדמנות חדשה, במה חדשה בה אוכל להעלות את
מופעי. ואינני יכול להופיע, לא עשיתי חזרות כלל, והציוד שלי
כבר בלוי, והנורא מכל - יש בי תחושה מרה שהמסך ירד על הצגתי
הקודמת עוד לפני שהגעתי אל המערכה האחרונה.

אני נאחז בעל כורחי במשהו שאבד ואינו עוד, ומסתכן באיבוד משהו
שהינו ועתיד להיות.
ימים חולפים, נרות דולקים מלטפים את האווירה בחדרי כשסיגריות
של אהבה שהייתה נכבות, נמעכות מבין אצבעותיי.