בשדרות האהבה, ברחוב הפתרונות הסבוכים, עמד קרון עמוס מכל וכל.
מעת אבני החוכמה הראשונות על כדור הארץ, לימי הפיראטים
המקוללים על ימים ארוכים, לעידן המזרח הפורץ בצבעיו הנועזים.
בין שלל הבובות והפריטים היה קשה להבחין בצועני העליז, שלבש
שכבות של צבעים וצחוקו מהדהד ומלווה את העוברים ושבים. אדון
סון-דן משך את מגבעתו מטה מצד הרחוב והביט ברחוב הקצרצר
בעיניים חושדות. בין העניבות ומרקי הצפרדעים, בין עשן הארובות
הנחלש למחרוזות היהלומים המזויפים, הוא פילס את דרכו לקרון
במהירות של לטאת מדבר והתקבע מאחורי עלמת חן נאה ומאופרת.
"אדון מילים-טובות," פנה אל הצועני בקול שהיה כמעט לחישה. אילו
לא היה אדון מילים טובות בקיא ברזי לקוחותיו, היה מפספס את
פנייתו וממשיך להתלחשש עם עלמת החן, אך הוא שמעו, ובעוד זקף
אוזניו והשתיק את כלבו פנה לפתע ואמר: "ענייננו תמו עלמת חן
חסודה, שכן גורלך בידי ומאחורייך האדון סון-דן, אשר על פי ותק
רם מעלה בשדרות האהבה, רשאי להתקדם ולקבל את שירותיי המידיים.
ובמה אוכל לעזור לך ידידי"? אדון סון-דן הביט במבוכה בעלמת החן
אשר התרחקה במהירות בעודה מצחקקת.
"פתרונות. אולי תוכל אפילו למכור לי אוצר מילים." פנה אל
הצועני.
"אם כן, אוכל לעזור לך. פרידריך, הבא לי את התיבה העגולה בפינה
שמה, הזדרז כלב ארור. כל היום הוא צולע כאילו שאיני יודע את
מזימתו. התקרב נא ידידי סון-דן כי שאון הרחוב מקשה את
ראייתי."
"את שמיעתך, אתה מתכוון."
הצועני הביט בו ברוגז. "אל תערבב לי חלב במים."
אדון סון-דן, אשר היה רגיל במוזרותו של הצועני הזקן, התעלם
כליל מניביו חסרי המשמעות. אותו פרידריך חזר ובפיו סלסלה ובה
תיבות ועשרות פתקיות.
"לאדוני, אם יורשה לי, ישנה מאהבת או אישה"?
"שתיהן, לצערי, אין צורך להסתיר."
הצועני נשען קדימה וצמצם את עיניו החומות ועקב כך הופיעו לפתע
עשרות נימים וקמטים על פניו של הצועני. "ותאומת נפש? האם אדוני
חושב עליה"?
"ישנה מישהי, אדון מילים-טובות, אך הטוב שמור לסוף שיחתנו, רק
אני מקווה שתגיע לסוף."
הצועני פרץ בצחוק רם ומחוספס. "לסוף הגדול, כולנו נגיע. ולסוף
שיחתנו? לבטח אהיה על ערש דווי. שכן חיכית שנים טובות עד
שתבוא, ואני, חיכיתי אף יותר. ובכן, בשביל אשתך בחוק, איזו
אוצר מילים תרצה"?
"מצומצם ביותר," השיב סון-דן בנחרצות ופניו מאדימות. "מצומצם
משום שאינה מורגלת בהבנת מגילות, אינה מורגלת בנאומים, ואין
בפי סבלנות אליה ואל חוסר... התרגלותה! איני מעוניין לומר יותר
משלוש מילים בכדי שתבין שתם עידנה אצלי"!
"אין צורך לשצוף ולקצוף כך. אני חייב לומר לך שאיני מתעסק
בפרידות, זהו עסק שחור ואתה בשדרות האהבה, והלא עסקיי התערערו
יותר מדי לאחרונה. בוודאי לא במוסד החשוב מכל - נישואין."
סון-דן נרגע, נשם וספר עד עשר. הוא פנה שוב אל הצועני ופניו
אומרות ייאוש ותחינה. "אדון, הסר מעל פניי את הקללה הזאת. שכן,
אני ואתה מתלווים שנים טובות זה לזה, ואתה היית עד לתסכוליה,
לניאופיה, לגידופיה."
הצועני הביט סביב בכדי לוודא שהם לבד ופלט במהירות: "זה יעלה
לך יותר. הנה, קח את התיבה הזאת. חפש את אשתך היום בערב
במועדון החצוצרות הישן בפאתי מזרח העיר, ומצא אותה בחיקו של
ארנולף האמיד, שאינו בקיא בדבר מלבד בנשיפות."
"הייתי צריך לנחש שלשם פניה! אם כן, תודה. וכעת, בשביל המאהבת.
היא דורשת! היא נושמת את נשימותיי בכדי שאזחל עד קברי ואז תוכל
לשתות את דמי. היא לוקחת ממני את זמני הפנוי, את תשוקותיי
ומערערת את חוסר שפיותי. הצילני"!
"אם כן, קח עמך את כלבי פרידריך, הוא יידע את אשר אומר לו
לעשות. והסר דאגה, בכך חוסל העניין ומרותה של המאהבת תוסר על
פנייך ואינך זקוק לאוצר מילים יותר משאתה זקוק לפרידריך
יקירי."
הצועני הביט בכלבו והנהן. סון-דן נרעד.
"אם כן, אקח אותו. אך נותר עוד דבר אחד."
הצועני הפנה אליו שתי עיניים אדומות וגירד את זקנו המאפיר.
"בקרוב יחשיך והשמיים יפלו על ראשינו, הזדרז לפני שאוצרותיי
יתרטבו והכנסייה תסגור שעריה."
"ובכן, אותה תאומת נפש. ישנה בעיה. אוצר מילים מצומצם עלול
להראות אותי באור אווילי למדי, שכן דעתה חשובה לי מאוד. אוצר
מילים רחב, עלול לבלבלה ולשבש את דעתה הצלולה. וכך אני בטוח
שפרידריך לא יעזור לי. או התיבה שמסרת לי בשביל אשתי. מה תוכל
להציע? הושיע אותי כי לובן פניה, תכולת עיניה, לטיפותיה, כולה
שירה על עורי וקולה מרטיט את נפשי."
הצועני הביט מטה ושתק. חלפו מספר רגעים בהם התחלפו השמיים
והתקדרו ופעמוני הכנסייה הזהירו מראש מגדל הכפר ונראה כאילו
העולם העתיק סוגר שעריו. רוחות קרות נשבו ופרידריך התקבץ על
ערימת בדים ונבך באומללות. הצועני נותר שקט בעודו חוכך בדעתו.
טיפה אחת פגשה את מגבעתו של סון-דן כאשר אמר הצועני לבסוף:
"חיכית עד סוף העולם, אך ישנה תשובה. אני חייב להתוודות. בשביל
אשתך הבאתי תיבה ובה אוצר מילים מצומצם מאוד הבנוי משלוש
מילים: 'אני אוהב אותך'. נא אל תראה כה מעורער, עדיין משרת
אותי מוחי העצל והזקן. שכן, אילו תשקר לה על אהבתך, תהה משוחרר
מכבליה, ואשתך תסיר מעמך את הדבק שדבקה אלייך בשל שנאתך
ומרירותך. כזאת היא. בשביל המאהבת, ביקשתי את פרידריך בביצוע
מהלכיו ההרסניים שמהם אין להתאושש. נשיכה אחת בצווארה העדין של
מאהבתך, בעוד תתכופף בתמימות ללטפו בחיבה, והיא אינה עוד בין
החיים. ומה אתה יודע? התפנה מקום חדש בבית העלמין שלנו."
הוא צחק צחוק רם וסון-דן הביט בפחד אל השמיים. שיטותיו הבלתי
מקובלות של הצועני נודעו כמשרתות את האופל, אך הוא אימץ אותן
בשל היותן כה...סופיות. לעולם לא טעה בעצותיו ופעולותיו.
"אני מבין את שמכרת לי, ולא בכסף רב, אני חייב להודות. אך
עדיין לא בישרת לי על מכירתך האחרונה אדון מילים-טובות. מה
אעשה עם עדינת נפשי, עם חמדת ליבי הטהורה שאינה בטוחה שלבי
שייך לה"?
"ובכן, גש אל היערות, אשר יוארו רק עוד מספר שעות קצרות, ומצא
שם את שתרצה. אל תאבד דרכך ואל תחכה פן יתום העולם ותישאר בודד
לאורו של היקום האפל."
סון-דן פשפש בכיסו בידיים רועדות ופיזר על שולחנו מטבעות
זהובים. הוא נד אל הצועני שמסר לו את התיבה ואת כלבו וסר
לדרכו, חושש וממהר.

ואכן, לאחר אותם מעשים טרופים שהתגלו כמבטיחים כפי שייעץ
הצועני, מצא עצמו סון-דן במעבה היער, לאחר שעות ארוכות, נקי
וחף מאישה וממאהבת. עכבישי ענק טיילו בין קוריהם ולחישות החיות
רפרפו על אוזנו.
הוא החל במסעו המוזר עד שחשב כי כדאי שיסרוק את היער בכל
קצותיו ואולי ימצא את התשובה. בעודו מתפלל אל אלו שימשיך ויאיר
את דרכו אל התשובה, מצא עצמו מקיף את קרחת היער שוב ושוב.
לבסוף הגיע אל נחל כסוף שעמד רוגע ומוגן תחת השמיים הסוערים.
ושם ישבה על אבן חמדת ליבו ונפשו, תאומת נפשו, ציפור שירו
ואהובתו.
"איוול." שמע את קולה וקרב. האם אמרה את שחשב?
"איוול," אמרה שוב ונעמדה, "לא תהית מעולם, מדוע כלבנו פרידריך
צולע? מכיוון שדרסת אותו בקרונך האווילי. לא תהית מעולם מדוע
אתה בודד בקרונך? מדוע לעיתים הינך צועני זקן ודוחה ולעיתים
הינך סון-דן, אדון אובד עצות, אובד מילים. לעיתים הינך על גג
העולם, מרשים אותי בתשוקותייך וסיפורייך, ולעיתים הינך הוא,
האדון האפל, המטכס עצות פרא, הטורף. אותו צועני ואתה, אשר
שניכם בעצם אחד, חייתם איתי בשלום שנים רבות. אך הלילה הגיע
הגבול, וראיתי כי שפיותך קצתה באופן החמור ביותר. הלילה רצחת
אותי, וכעת אני מדברת מנשמתך."
סון-דן נפל על ברכיו ובכה, ובין העצים הגבוהים חש את הגשם
הרועש. "בואי, בואי אהובתי, כי היער הזה מכשף את פיך ואת מהללת
דברי הבלים, ומטריפה את דעתי. אני מטורף מאהבה אלייך... רצחתי
את אשתי ואת מאהבתי כהוכחה."
"שטויות," היא נעמדה וכל זוהרה ריחף איתה. סון-דן חשב כי מעולם
לא ראה דבר יפה יותר ממנה. הוא פחד ממה שאמרה.
"לא רצחת אותן! הלילה רצחת אותי. רצחת אותי בתור מאהבתך ואשתך,
שבעצם, היו אני - אהובת נפשך. תראני בוכה כעת, כי מיררת את חיי
בשל שיגעונותייך וכעת איני אלא צל שירחף מעלייך כל שאר ימיך,
אם לא תיעצר בעוון רצח. ניסיתי לעמוד לצדך, אך מוחך היתל בך.
אמרת לי:'אני אוהב אותך' ואז שילחת בי את כלבך הארור. וכעת הבט
בי, בגופתי, איני כאן אלא שכובה חסרת חיים על רצפת בתינו. לא
נותר לי אלא לסור ממך לעולמי עד כי זמני על הארץ תם, וכעת תחיה
לבדך עם תעלולי נפשך, שאיני, תודה לאל, צריכה לקחת בהם חלק
יותר."
סון-דן נותר רועד על כרי הדשא הלח ובכה בכי מירורים. הוא הביט
אל פרידריך שהביט בו חזרה במבט מנחם.
לא היה דבר ביער אשר מילא את נפשו באושר. האפלה נערמה סביבו
וכן השקט האימתני.
לאט סגרו השמיים שעריהם והותירו חשכה על ארצו של סון-דן. הוא
שכב בודד על האדמה עד אשר חש בנוכחותו של אדם נוסף.
משהביט מעלה ראה את הצועני הזקן, מחייך חיוך עצוב אך מבודח
וקרונו חונה מאחוריו.
"הסתלק שד! אינך אלא אני, ואני לא כלום. משוגע רודף דם. הסתלק
וקח את כלבך הארור"!
הצועני התכופף וצחק צחוק רועם.
"וכך נפטרה ממך אהובת נפשך. סיפרה לך שקרים, אך הסתירה את
האמת. אתה יודע בלבך שאני אמיתי, אמיתי כמו כלבי פרידריך. אל
תשגה כי לכאן כיוונתי אותך בכוונת תחילה, אך העולם מתנהל לפי
האמרה: 'כל הקודם זוכה'. הרשה לי לבאר. היום בבוקר הגעת אלי
באיחור, מעט לפניך הייתה עלמת חן בתחפושת, אשר הייתה בעצם
אהובתך שהרגע שוחחה איתך חיה וקיימת, וניצחון בידה. חיפשת אהבה
שאינה קיימת. מעט לפני שהגעת ביקשה את שרותיי כשירות פרידה.
תחפושתה סייעה לה להערים גם עליי, משום שידעה שלא אעזור לה
להתפטר ממך. היא ביקשה שאובילך אל היער בתור ידידך הנאמן ושם
תגלה עצמה בתור נשמה שרצחת. בעוד ששוחחתי איתך הבנתי מי הייתה
והייתי מחוייב להובילך ליער, כפי שביקשה. שכן, שילמה לי מראש
ושכרה את שרותיי. כעת, משביצעתי את תפקידי, הגעתי לייעץ לך
להתרחק מהשיממון הזה ולשאת דרכך לחיים חדשים במקום אחר. ואני
נותן לך את כלבי במתנה."
הצועני התרחק והותיר את סון-דן רעוע על האדמה.
סון-דן הביט בפרידריך ונענע בראשו. הוא לא ידע מהי האמת, או מי
דובר אותה, אך ידע כי עצתו של הצועני תלווה אותו כעת אל חיים
חדשים במקום אחר, שם יסתפק באהבה אחת שתסתפק בו גם.