רוח אביבית נעה איתם מהגבעות, שבתורן נשטפו להן בצלילי פריחה.
שיבולים מלטפות של שדות לא חרושים, וענן לבן בודד משייט.
עצים שרק נכרתו נערמים לקראת מדורת ערב, גזיות נשלפות ואיתן
ריח מר של קפה שרק רתח.
שבילים מזמינים פרושים לרגלי הנוף ואת זוכרת איך ליוו הם את
צחוקו.
איך הבטיח לך, ילדה, גשרים מעל נהרות.
הבטיח לך תקוות וארצות. טיולים נצחיים, וחיים של הרפתקה.
הבטיח לך, ילדה, גם בית ומשפחה.
אתם גדלתם יחד, הכרתם עוד לפני התיכון בתנועה.
מידידות עברתם לחיבוק חם, מנפש אוהבת ליחסים אינטימיים שבין
אדם לאדם.
גדלתם והחכמתם, ואיך כל שישי בבוקר חיכית לו כבר שיחזור
מהצבא.
כה רבים היו שתילי ההבטחות שזרע. ויום בא ושוב שניכם אנשי
דרור.
יוצאים לטיול, לא מביטים לאחור, עברתם ביחד מסע בעולם, חזרתם
יחד, המעגל תם ונשלם.
אז איך חיוך כשלך בוהק בבדידותו באפלה?
איך בכל הגבעות והנהרות, במדרונות ובגבעות, בין שיחים עבותים
ונקיקים צרים, על יד חורשות ובשולחנות של קק"ל, בחניון לילה
ואף בצימר יקר, לא ימצא אהובך שלא שב?
אהובך שמת ולא קבר לו ולא מצבה.
אל נא תתגעגעי לצחוקו, הקשיבי למישורים החרושים ולהר המושלג,
כל שביל ושביל עוד מלאים בחיוכו.