תחילה, התמקם אדם על מעקה האבן הנמוך, הצופה מן הגבעה. המעקה
מקומר היה חצי גורן ונח על פסגת הכורכר התלולה, אשר בין שתי
קבוצות שיחים ירוקים, שצמצמו את זווית הראייה ובכך אפשרו לו
התמקדות בלעדית בים.

לאחר מכן, החלו עיניו נעות בחריצות שתי וערב, סורקות את האופק
הפתוח. היה זה יום שמשי, הראות בהירה והשמיים, מלבד כמה כתמים
לבנים , היו חסרי עננים. הרוח נשבה, משבה התמים משיט את כתמי
הדוב  התלויים על פני המרקע, במסלול אקראי. הים שילח את גליו
אל היבשה ואלה נעו לעברה באצילות מתרפסת. כמו היו משלחות
מפוארות, המגישות את אדוותיהן הלבנות, מחוות שלום לחוף, שי
ידידות ליושביו. הגלים אשר זה עתה החלו להיקלט בחול, התנתקו
ממנו בנחישות חוק ונפרדו באותה מידה של סובלנות, בעוד השובל
הלבן,מנופף לשלום, נדר פגישתם המחודשת. ילד ניגש אל קו המים
ורכן על ברכיו לאסוף את הקצף הלבן המשתכשך באצבעות רגליו, אך
משלא עלה בידו, שב והביט בגלים המתרחקים ונבלעים במעמקים. לפתע
היה גל אחר עולה על גדותיו וכעת היו מימיו שלו ניתזים ומרטיבים
את גופו הקטן, בעוד הקצף מלכך את כפות ידיו של הילד. אחר כך,
ניצב, מהופנט אחר התרחקותו של השובל המלכותי ותהה אם ישוב כפי
שהבטיח.
איש זקן הילך לאורך החוף, מתמהמה קלות באזורי המפרצים הסלעיים,
הוא התיישב על האבן המסותתת שלמרגלות הכורכר. "המעבר קשה עליך
כשאתה מגיע לגיל שבעים" אישרו אנחתו ואחיזתן ההססנית של
זרועותיו הכחושות.
אדם הביט בים. משפגשת בים, פחות הגובה שבו נדמה לך שאתה מצוי
מעל פני המים, לא חשוב מה, אתה לא נשאר יבש, לחש. הוא הוסיף
לסרוק את החוף. רגע נוכח מרדפו של הילד ורגע סביב אותה נקודה
באופק שבה הינומת קרניה הכתומים של מלכת הים מציירים פסי זהב
על גבי הים. מעין הדרן מסיים ליום זוהר ומפואר. המלכה רוקדת על
גבי הבמה הכחולה של המים. השמש עמדה לרדת,  ההדרן עמד להסתיים.
תיכף יוסט וילון הזמן ומסך הלילה יכסה את השם-מים. הילד המשיך
במרדף. הזקן התרומם והמשיך במסעו האטי. משחלף הזקן על פני הילד
הסיט את ראשו קמעה, די על מנת לראות כיצד משייטים הגלים אל
הילד, נענים לו קמעה אך משטים בו לבסוף, בשובם אל ממלכתם
הנעלמת במצולות!