[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







למון ליים
/
סוחר החלומות

במוצאי שבת, שבעה ביולי, שנת 2007, יצאתי מביתי לתל אביב. איני
זוכר מה הייתה המטרה, ואיני זוכר איך חזרתי הביתה, אבל קרה שם
משהו שגם לו יכולתי להסביר, אין מילים בעולם שיתארוהו.
השעה הייתה 21:30. הייתי בתחנת אוטובוס בתל אביב-יפו. אני מכיר
את התחנה הרבה זמן. לא מיהרתי אליה כי כשחלפתי את הצומת שלידה
- ראיתי את הקו חולף. מצאתי את עצמי סופר את העיגולים השחורים
על המדרכה שהיו פעם מסטיקים של אנשים שחיכו כמוני לאוטובוס.
פתאום שמעתי כלבלב נובח בחצר שליד הבית. לא זכרתי שהיה פה
בית... גם את הכלבלב לא ראיתי. הבטתי שוב בכביש וצעדתי כחצי
צעד לימיני. הסתכלתי שוב לכיוון הבית אך זה לא היה בית, כי אם
חנות. את החנות דווקא זכרתי.
מאוד פשוט להגיע לפה: צריך לרדת בתחנה שליד הכנסייה העתיקה,
זאת עם שלטי ההריסה משנת 79. אולי העיריה לא תהרוס אותה לעולם.
בהמשך יש חנות נעליים, זאת שהמוכר שלה תמיד מסתובב עם תרבוש
מוזר, יש בית חב"ד, חנות דגים ותחנת אוטובוס של דן. אחרי תחנת
האוטובוס יש מסגד, אבל אני אישית לא משתמש הרבה בתחנה הזאת.
שוב נבח הכלבלב ושוב ראיתי את הבית אך לא אותו. התחלתי ללכת
בשביל שבחצר שהפכה לחורש, ספק טבעי ספק מלאכותי. מדי פעם השביל
היה מטושטש מרוב עשבים שוטים אך הכיוון הכללי היה ברור.
בקרחת היער ניצב לפניי איש זקן גבה קומה לבוש בגדים אדומים.
שולחן עם מפה לבנה עליו עמד לפני האיש.
המשכתי עד שראיתי אותו מולי. פניו היו דומים לכל אחד מהאנשים
שאני מכיר. מבלי להוציא הגה מפיו הבנתי שהוא סוחר החלומות. הוא
אמר לי במבטו שהוא רוצה להחליף אתי חלום. כל מה שהוא אמר היה
בלי להניד עפעף, בלי לזוז, בלי לפצות פה.
"אין לי חלום טוב לתת לך", אמרתי.
מבטו ענה "אין דבר כזה חלום טוב. אין דבר כזה חלום רע. כל מה
שיש לך הם חלומות טובים שהם רעים שהם טובים. אני רוצה אחד, אני
אתן לך אחר תמורתו."
"איזה חלום תרצה?" שאלתי בקול.
הוא ענה בלי קול את כל המילים גם יחד, קשה לי להסביר. זה היה
"אהבה, אכזבה, הצלחה, כישלון, אמונה, כפירה, שנאה, רחמים,
מלחמה, שלום, כאב, בריאות, צער, רווחה". הכול היה במילה אחת
מאוחדת שלא יצאה מהפה.
ניסיתי לחשוב על איזה חלום כדאי לי לוותר, אך מבטו אמר לי
שזמננו  קצר ואל לי להתמהמה על מקח - מחד, ומאידך גם אין
אפשרות ללכת מבלי לסחור עמו.
השפלתי את מבטי בבושה לרגע קל, וכשהחזרתי את מבטי, הסוחר דמה
לאישה רזה וחיוורת לבושה בגדים לבנים. עיניה עיני שקד ושערה
הכסוף מתולתל. רגליי התאבנו. אינני זוכר מדוע. פניה היו דומים
לכל אחת מהנשים שאני שונא.
הסוחרת הורידה את המפה השחורה מעל השולחן. במרכז השולחן הרבוע
הוטבע "מצפן". לא היה זה מצפן רגיל.
למצפן הייתה מחט אחת בקצה של שלושה מוטות. המוט הראשון יוצא
ממרכז המצפן, צבעו נחושת אדומה והוא שטוח. לקצהו חובר המוט
השני, שטוח אף הוא אך קצר יותר, ורחב אך פחות. צבעו כסוף ולא
היה מבריק בכלל. בקצהו המוט השלישי הזהוב, עגלגל ומבריק, קצר
משלושתם ובקצהו המחט. כל החיבורים אפשרו תנועה למעט מחט היהלום
שהייתה משובצת למוט האחרון בצורה בולטת.
למצפן לא היו שנתות כמו מצפן רגיל. הלוח היה מחולק לטבעות
וכולו היה גם מחולק לגזרות. כל גזרה צבועה בצבע אחר ואות עליה.
האותיות היו בכל מיני שפות. זיהיתי שפות מהמזרח כמו יפנית
והודית, דרך המרכז, כמו ערבית ואפריקאית, עד למערב. אולי
כשלושת אלפים או ארבעת אלפים חלקים כאלה היו שם. ממש אינספור
אותיות וצבעים.
כדי להשלים את העסקה עליי להציג בפניה את החלום. הנחתי את שתי
ידיי בצדי השולחן. הסוחרת הביטה בי והבנתי. סובבתי את ידיי כמה
שיכולתי כדי שהאצבעות יהיו מופנות אחת כלפי רעותה בידי השנייה.
אט אט נראה מעין החשמל בין אצבעותיי. תחילה צרדה, אחריה זרת
ואחרונה האגודל.
המחטים החלו לנוע ולהצביע על החלקים שעל הלוח. כל אחת בקצב
שלה, מסתחררות במהירות, באטיות ושוב במהירות מחרידה. נדמה היה
כאילו הן עברו על כל האותיות וכל הרצפים האפשריים. לפתע הן
נעצרו. ניסיתי לזכור על מה המצפן הצביע, אך לשווא. תוך רגע
נכנסתי לחלום שלי.



אני נמצא באמצע בית כנסת גדול. שלושה מפלסים לו. מפלס אחד
בגובה הדלת. מפלס אחד מונמך יותר, ואליו מגיעים באמצעות מדרגות
בצדו הצפוני. המפלס מוקף גדר ארד שדמתה לגדר חיה. פרחים היו בה
וקוצים. המפלס העליון היה טבעתי אף הוא וגם אליו הוליכו שלוש
מדרגות אך הן היו בצדו הדרומי.
אני ישבתי במרכז המפלס הנמוך, על כיסא שרגליו גבוהות מכל
המפלסים ביחד. פניי מופנות אל הדלת, וגבי אל ארון הקודש. במפתן
עמדה אשתי, היא דמתה לכל הנשים שאהבתי אי פעם ובהרף עין
נעלמה.
הייתי עטוף בטלית, והכנף פתיל תכלת. על ידי התפילין לאות,
ופארי חבוש עליי. על ברכיי מונח בני בכורי יחידי אשר אהבתי.
אין לו שם, ופנים אין לו.
מולי עמדו שלוש דמויות, לכולם פנים עגולות כירח. האחד לבוש
אדום, השני לבוש לבן והשלישי שחורים.
האדום בירכני: "חיים ושלום לך".
הלבן קיללני: "מוות ושכול לך".
השחור לחש לי: "מחלה לך ורפואתה".
שלושתם אמרו בקול אחד: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך,
ואומר לך בדמייך - חיי!"
הבטתי בהם כאחד והם ראו בי שלושה. את האני הטוב, את האני הרע,
ואת האני שרק רוצה להמשיך בחיים.
הם לקחו ממני את בני. זעקתי להם "השיבו את בני!!!"
דמעות עלו בעיניי והם חלפו ועברו את הדלת עם בני. לא הצלחתי
לראות. הדמעות הציפו את עיניי ונדמה שהיו אלו כוכבים קטנים
בשמיים. מבריקים ומבהיקים בלבן אדום ושחור.
העברתי את ידיי מעל עיניי וסוחר החלומות נגלה בדמות גבר שמן
וכהה עור. נמוך היה וקירח. פניו היו דומים לשלי. כעסתי עליו
מאוד. מבטו, טרם החיוך הזדוני, אמר לי שאת החלום הזה לא אחלום
יותר.
"מה עם הצד שלך בעסקה? תן לי חלום אחר!" צעקתי אליו ושוב עיניי
מצונפות בדמעות.
שיניו הלבנות ועיניו האדומות על רקע עורו השחום בלטו מעבר למסך
הדמעות שלי. אט אט הפכו גם הן לכוכבים, אך אלו התקרבו אליי.



פנסי הרחוב הארור הזה של תל אביב יפו מעולם לא היו בגוון אחיד.
אחד היה לבן, השני אדום, ופנס שרוף עמד בין שניהם. הסתובבתי
וראיתי את האוטובוס שלוקח אותי הביתה.



כשקמתי בבוקר רשמתי את החלום הזה. לצערי לא הצלחתי לרשום או
לתאר את הכול.

(מוקדש לאלופתי שאין לה שם. בריאות, אושר והצלחה לך!!!)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אאאמן!!


גרפומן הסלוגנים
בחנוכה


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/8/07 11:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
למון ליים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה