[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ציפי היא אישה נמוכה, עגלגלה מעט, עם חיוך רחב, עיני שקד
ותלתלי זהב חומים. החבר שלה - רמי - אומר שהיא כמו ילדה קטנה
בזרועותיו. ציפי לא בטוחה מה היא מרגישה בנוגע לעגלגלות שלה -
אבל זה בסדר, כי באיזשהו מקום, היא אישה מיושבת ומותר לה
לפרוח. רמי אומר שהחורף יפה לה (אפילו שהיא מצוננת כמעט כל
הזמן) וציפי מתכסה בשמיכה הזוגית. רמי צופה בטלוויזיה עד שעה
מאוחרת, וכשהוא נכנס למיטה הוא כורך יד אחת סביבה ונאנח
בכבדות. ציפי מתמתחת ומנסה לחלום. לפעמים נדמה לה שרמי בונה את
החושך מחדש והופך אותו למואר יותר - אבל אז היא מנערת את
המחשבה ומשיבה את עצמה לסדר היום שלה. היא מורה ללשון, לא
לספרות. אפילו רמי אומר שהיא פואטית מדי.

כשעבר לגור עם ציפי, אימה עיקמה את אפה ונאנחה בכבדות. ציפי
מעריכה את אימה, ואת העצות שנהגה לתת לציפי כשהייתה בת שש-עשרה
- אבל שתיהן נשים מבוגרות וציפי רוצה להרגיש עצמאית. אימא היא
אישה טובה והגונה, וציפי גאה להיות הבת שלה, אבל נמאס לה להיות
הילדה-של-אימא. היא רוצה להיות חופשייה. וטוב לה עם רמי, ועם
העיניים השחורות והגדולות שלו, שגורמות לה להרגיש נאהבת. היא
לא רוצה לחשוב עליו דברים רעים ("בן של פרוצה," אימא אמרה,
וציפי עצמה את עיניה: "נועדת ליותר מזה"). היא לא רוצה לחשוב
דברים רעים באופן כללי (רמי אמר: "את אישה טובה מדיי," וכשציפי
חושבת על זה שוב, אולי הוא צודק). היא מכינה את השיעור הבא שלה
לכיתות י' - לפעמים נדמה לה שכל הילדים האלו הם מפלצות, אבל אז
היא לוגמת מן הקפה שלה ומנידה בראשה. הם ילדים. גם היא הייתה
ילדה פעם. הם חסרי מוסר והשכלה, ובסופו של דבר, היא יודעת שהם
עוד ידפקו את הראש בקיר ויחפשו דרך מילוט מכל התסבוכת שיצרו
לעצמם. זה לא מעניינה של ציפי. היא לא צריכה להיות אימא
לתלמידים שלה (בשביל זה יש מחנכות - בשביל זה יש לה רחם; אם
תרצה, תוכל להרות). נמאס לציפי לצעוק (ולחזור הביתה, אל רמי,
צרודה ומותשת), אבל היא לא באמת יודעת איך להתמודד עם ארבעים
הילדים האלו, שמביטים בה עם העיניים הנאיביות שלהם ומחכים
שתיתן להם הזדמנות להפריע.
נדמה לה שאף אחד לא יודע כמה כוח יש לצעירים בני חמש-עשרה.

היא מניחה לעצמה לשקוע בתוך השגרה. לקום בבוקר, לשתות קפה,
להתעמת עם כל התלמידים האלו, ולחזור הביתה - למחילה הפרטית של
רמי ושלה. היא לא בטוחה מה יש בו, שגורם לה להרגיש מוגנת כל
כך: הוא מביט בה עם העיניים הענקיות שלו ויודע בדיוק איפה כואב
לה. ציפי מרגישה שהיא רק לוקחת, ולא נותנת לו כלום, אבל רמי
מסיט את מבטו ואומר: "עצם העובדה שאת לוקחת היא נתינה," ו-
"אף-אחד לא רוצה לגעת בי. רק את. רק את." ציפי מנידה בראשה.
הדירה שלהם קטנה ומאורגנת, וציפי אוהבת לרחוץ את הכלים ולהכין
לרמי ארוחת צהריים. היא מרגישה מאוד נשית כשהיא לובשת שמלת ערב
ומניחה לרמי לקחת את ידה בידו, אבל איכשהו, מרגישה יותר אישה
כשהיא לבושה בסינר אדום ומקרצפת את השיש. רמי אומר שהיא משונה,
ומניח למוזרות שלה להיות. ציפי רק מחייכת לעצמה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גם אלוהים קורא
יצירות בבמה
חדשה.






ב"ה, מחזיר
בתשובה, במסקנה
לא מדעית אבל
בהחלט ניתנת
להסבר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/8/07 1:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרן הולואו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה