לצעוק.
כל כך חזק שהכול ייפול ויתנפץ.
להרגיש את המרירות,
חיוך רעיל על שפתיים בטעם דובדבן.

לפקוח את העיניים במקום אחר ולהגיד בשקט לעצמך "בוקר טוב".
להתפשט ולרוץ לתוך נחל קפוא, לצעוק ולחייך חיוך ענק.
לשכב על הדשא הלח ולהסתכל על העננים,
לצחוק לעצמך ולחשוב שהענן ההוא דומה לכבשה.

ללבוש שמלה ארוכה,
להתאפר עד שלא יכירו אותך,
לדפוק מבט שטני ולצאת,
לרקוד ולשתות עד הרגע שבו הנפילה כה מתוקה.

לכתוב, לכתוב, לכתוב, בלי הפסקה,
ואז, נאנחים וקוראים מההתחלה,
לחשוב לעצמך, שזה לא מה שאתה כתבת,
לסגור הכול ולהחביא (רחוק מהשקרים)

לקלוע צמה לילדה קטנה,
ולהלבישה בשמלה לבנה וסנדלים עם פרחים,
להרים אותה על השולחן ולרקוד,
לקטוף לה פרח ולהניח אותו מאחורי האוזן הקטנה.

ככה בלי שום סיבה.