על שמנים ודגים

ארמון המלוכה הלכלעזי באל-לחוח נראה מפואר ויפה מאוד מרחוק,
הוא באמת מעוצב יפה מאוד, אבל ערכו של מקום לא נמדד לפי יופיו,
אלא לפי האנשים שנמצאים בו, מה שהופך את ארמון המלוכה לדיר
חזירים בכל המובנים.
בארמון יושב לו הסולטן איבני באופן קבוע על ערמת קבבים טחונים
גס עם חומוס מנוגב במפיות משי. יושב וטוחן כל היום. זה תחביבו,
זה וגם דיבורים וגידופים על אנשים שהוא שונא (למעשה זה איש אחד
והוא מי אם לא, השייח מלעוני ולא אחר).
יורש העצר, הלא הוא משאוושה איבן-איבני, רק מוסיף על "דיר
החזירים" שהולך בארמון, הוא אוכל כל דבר שאבא שלו משאיר לו, כך
הוא חונך, והתוצאה היא שהילד נעשה מעצבן ברמות שלא תתוארנה,
וזאת כי לאיבני בכלל לא משנה שבנו לא יהיה משכיל, העיקר שידע
לאכול נכון...
אלה שני החזירים הראשיים בדיר, אבל ברמה לא פחות גבוהה, יש גם
עוד אחד, וזהו מקשיעי - הווזיר הגדול. שרו ויועצו הבכיר של
איבני לענייני מלעוני היומיומיים, ולעוד כמה עניינים אחרים
פחות חשובים כמו עניינים פוליטיים, מסים, ביטחון, בריאות
וכדומה. לא דברים חשובים, הא? לדעת איבני לפחות זה לא כזה חשוב
לדאוג לענייני המדינה שלו, ולכן מקשיעי המסכן נתקע עם כל
העבודה הזאת וצריך לבצעה בעצמו. לפעמים אפילו אני מרחם עליו
קצת, כי לא מספיק כל זה, בערב הוא נאלץ להיות שק החבטות האישי
של איבני, ועליו הוא מוציא את כעסיו ותסכוליו ודורך עליו כל
פעם מחדש. לא פשוט להיות ווזיר בלכלעזה, ואני מניח שאפילו
המוגבלים שביניכם כבר תפסו זאת.
מריבות הולכות בארמון באופן קבוע, כך שזה הפך לטרנד גדול שם,
אך כאשר מלעוני ושבט המעקובובה באים לביקור, המריבות באמת
יוצאות מכלל שליטה, אבל בגלל שלכלעזה לא מעניינת אף מדינה
אחרת, האו"ם לא עושה כלום בעניין זה.

בכל מקרה, ביום הספציפי הזה, כשעה אחרי מה שסופר בפרק הקודם,
נראה איבני יושב לו בשירותים בסבבה, אחרי שעה של אכילה שבה
יכול היה לשבור שיא גינס עולמי באכילה, או שבעצם לא, כי בכל
זאת צריך להשאיר סיכוי לעוד אנשים.
הסולטן הוא בדרך כלל ככה, ולא מבין למה יש לו כל הזמן עצירות
ו/או בעיות עיכול למיניהן (הרי כבר הזכרתי שבריאות אצלו היא לא
עניין חשוב במיוחד). אבל בעת שניסה בכל כוחו לפלוט את צואתו,
שמע קולות מוזרים מרחוק. זה כאמור לא עניין אותו, אבל כשנכנס
הווזיר מקשיעי ודיווח לו שהשומרים שלו חוטפים מכות, דחף הסולטן
את ראשו של המסכן לאסלה ורץ לחפש מהיכן מגיע הרעש, בכדי לעשות
אותו דבר למי שהרעיש והפריע לו.

איבני הלך קודם כל לחדר האוצרות שלו (במילים אחרות, למטבח של
הארמון), כדי לוודא שלפחות המפריעים לא עשו דבר שהרס את אוצרו
החשוב לו מכל (במילים אחרות, פלטת הבשר). פתאום הילד שלו
משאוושה נכנס אליו לחדר וקרא: "אבוני, יש פה איזה מישהו נורא
נחמד שבא לבקר! אכלתי בטעות את הכנף של ההודו שלקחתי לך, אז
הוא הביא לי בוקס לבטן כזה חזק שהקאתי את זה, זה נראה עכשיו
קצת מעוכל אבל בתכלס זה בסדר... אבוני?!" והסולטן איבני העצבני
השאיר את בנו מעוך על הדלת כשהוא רץ כמו משוגע לשייח מלעוני
ולחבריו.
איך שנפגשו פנים מול פנים, החל איבני צורח, ושכל העולם ישמע:
"מה אתה עושה פה?! איך אתה מעז להראות את עצמך בכלל! לך יא
מעפן לגחבא! לך!!!" "זה השם שלי..." אמרו יחד השייח מלעוני
והח'ליף ערסוני, והסולטן חטף קריזה.
השומרים הדפו את הפולשים בעזרתה האדיבה של בטנו של אדונם, וכך
כל שבט המעקובובה סולק מהארמון כתוצאה מההדיפות.
הבטן של איבני התקרבה עכשיו גם לערסוני ולמלעוני, שהיו
האחרונים לחטוף הדיפה הגונה, אבל מלעוני תפס את הסולטן ותקע את
מקל השיפוד שהחזיק בתוך אפו. אחר כך העיף ערסוני את אויבו
מהחלון של הארמון. הסולטן איבני הלך קיביני ישר לתוך בריכת
הדגים, שממנה הוא היה תופס איזה דג ענק כל בוקר ואוכל. עכשיו
כל הג'יפה של הדגים הייתה עליו, ומלמעלה שמע את השייח מלעוני
צועק לו: "מתאים לך להיות בבריכה של דגים, אתה ממש דג רקק!"
איבני הרים את אגרופו בעצבים מטורפים לכיוון הצמד וצעק: "אני
אגמור אתכם! חכו! רק חכו!!!" הוא דפק את האגרוף במים בכוח, ודג
קטן הועף ישר לפה שלו. המסכן ירק אותו בעצבים והתעלף.
שומרים הצילו את הסולטן מטביעה, ומאז הוא חטף טראומה מדגים.
האחים/בני דודים מלעוני וערסוני הלכו משם מבסוטים לאללה וצחקו
בלי סוף בעוד הם שומעים את הסולטן צורח: "דג! אוי לא,
דג!!!..."