גם הלילה היא הרגישה שהגשם לא מוחק ממנה את הכעס.
התרופה שלה ללב שבור כבר מזמן הפסיקה להשפיע מפאת שימוש יתר.
היא מחפשת קיצורי דרך, להגיע הביתה כמה שיותר מהר. לברוח
מהחושך הקר שבחוץ. היא יודעת שתגיע הביתה והחושך הקר יחכה לה
גם בפנים, בצורת גבר רנדומלי חסר פנים שהיא מצאה באיזה בר
פנויים-פנויות רחוק מהבית. היא כבר ויתרה על המאמץ לזכור את
השמות שלהם, וגם על האמונה שיצא מזה משהו טוב, או משהו בכלל.
רק להפסיק את השקט הזה, את הבדידות הזו. לדעת שיש מישהו, היא
לא זוכרת את שמו, שאפשר לחזור אליו כל לילה, לישון בתנוחת
כפיות, להרגיש את החום והדופק האיטי, לשמוע את הנשימות. מישהו
לחלום אותו, לבנות עליו את הפנטזיות שלה. כמו בובת חרסינה
שמקנים לה אישיות ואופי. ושם. היא איבדה את הדרך. בחושך הזה לא
רואים מטר קדימה. הגשם מצייר עצמים למולה והיא נעזרת בו, אם לא
כתרופה לפחות כנקודת משען, אם לא אהבה לפחות ביטחון. היא
היחידה ברחוב, לפי טווח הראיה המצומצם שלה כרגע, והיא רצה,
דוחפת את הקרקע בעדינות מחשש להחליק. היא רטובה עד לשד
עצמותיה, קפואה ומטושטשת בתוך אדי נשימתה הכבדה, עצובה
ומנוחמת. טיפות הגשם מנצנצות על שמשות המכוניות הנטושות כמו
שרשראות פנינים, הדמעות של הלילה. היא מוצאת איזור מוכר ומכאן
נותנת לרגליה לעשות את המסלול שלו הן מורגלות. הלילה יפהפה דרך
הטיפות, אך מבטה נעוץ בקרקע ובראשה רק נחישות להגיע הביתה מהר.
היא חולפת על פני אוניברסיטאות ומבנים ממשלתיים, אנדרטאות
ופסלים דקורטיביים, כיכרות וצמתים. היא מאטה רק כשעוברת ליד
הגן ההוא שבו עזבה אותה הנשימה החמה האחרונה שהייתה בגופה.

"עדיף שלא."

עצם הזיכרון גורם לה להגביר את המהירות, והיא מרגישה שאפילו
הגשם לא יסתיר את הדמעות. היא מאסה בזה כל כך. לבסוף היא מגיעה
הביתה, למראה המוכר של הביטחון. נזהרת לא להחליק במדרגות ולא
להשאיר עקבות בוץ שתצטרך לנקות.
האביר התורן ממוטט על המיטה, נושם בכבדות של מישהו שישן כבר
שעות. היא נפטרת מהבגדים הספוגים ונכנסת מתחת לשמיכה, לתנוחת
כפיות עם הגבר חסר השם והפנים שמחמם לה את המצעים, הלילה
לפחות.


17.06.07