רבים שמעו על תורת הקוונטים בהקשרים שונים ומשונים. אבל, למרבה
הפלא, רוב האנשים אינם מסוגלים להבין שתורה זו, וגם תורת
השדות, משפיעות באופן מיידי עלינו ועל הצורה שעלינו לחיות את
חיינו. אם פעם, על האינדיבידואל היה לחיות בהתאם למגבלות
סביבתיות של משפחתו וסביבתו הרחוקה יותר, הרי היום ברור לנו
שעל אדם למרוד במחסומים אלו. מה הקשר לתורת הקוונטים? מסקנה
ישירה מתורת הקוונטים, היא שאין דברים קווזי-לוגיים. לא סתם
אמר איינשטיין שאלוהים לא משחק בקוביות. פרדוקס EPR בהקשר זה,
מקבל משמעות אחרת לגמרי. אם לזמן ומרחב אין גבולות, למה שלאדם
יהיו? קל וחומר, כאשר פסאודו-קוזאליות מכתיבה את הקיום שלנו,
גם דברים רנדומיים נראים כאילו יש להם סיבה, ואילו דברים שאינם
אינהרנטים לבעיותינו מקבלים משמעות קולוסאלית. אנטי-תזה לגישה
האבסטרקטית הזאת אמנם קיימת, ומקובלת על-פי רפרנטים מסוימים,
אבל בדרך-כלל מאמינים בה אנשים שאינם ביהביוריסטים. דוגמא
לגישות קודמות ניתן לראות בסיפור של אלישע בן-אבויה, שעסק
בתורה אוקולטית. אין לו קשר, למרות הדעה הרווחת, לדזידרטום של
האמגושים הפרסיים. כהערת אגב, כיום תורת הקוונטים גרמה לאנשים
מסוימים לנטוש את הגנוסטיקה.
כל זה טוב ויפה, אבל מה בפרקסיס? כל אדם חייב למצוא לעצמו
חיבור לעולם העליון, לא משנה באיזו גישה מטאפיזית הוא נוקט.
לאור זה, וולונטריזם היא גישה אנכרוניסטית שזמנה עבר, ואולי
כדאי שנחזיר את דקארט לארון הספרים בהקשר זה. גם
האקסיסטנציאליזם הרלטביסטי קוהרנטי עם גישה זו. אנשים כמו שי
טובלי, לקחו על עצמם לחבר את הנשגב עם העולם הגשמי. זהו
אוטיליטריזם נקי - אם אתה מורד במוסכמות, אתה מתכוונן
לדאונטולוגיה של היש הקוסמי. אליבא דשרדינגר, ממייסדי תורת
הקוונטים, אין אדם שהוא אומניפוטנטי, וכן חקר האפיסטמולוגיה
הוא מיותר.
ישנם חוקרים שניסו להסתכל על החיים בכיוון אחר, כמו משה קרוי,
שהוא אמפיריציסט שסמך על הקלט החושי (כמובן שאי אפשר אחרת -
מהי שפה?) קרוי לא עסק ביקומים מקבילים, נושא שעוסקים בו
בספרות יותר, ובטח שמסע בזמן אפשרי בראיה כזו. לעומת זאת,
הסימנטימה של מסע בזמן איננה ברורה כל צרכה, לכן האפשרות לא
למרוד בחברה לא תיפסל על הסף רק בגלל גישה אפולוגטית כזו.
מרידה בחברה, מבחינה אונטולוגית, מחייבת קבלת תורת הקוונטים,
אך אין זה מקביל לגישה האריסטוטלית הטהורה. מכאן שיש לקבל את
הגישה האינקומנסורבילית של סאד.