כשראשה מופנה אלי ונשימותיה נעשות קצובות, רגועות, אני יודע
שהיא נרדמה. אני מחכה עוד דקות מספר, רק על מנת להיות בטוח,
ואז קם.
העמידה המהירה גורמת לי סחרחורת קלה ואני עומד במרכז החדר
החשוך, עירום, עיניי עצומות ומנסה, כמוה, להרגיע את נשימותיי
כדי לחזור לאיזון.
פוקח את עיני. החדר עדיין חשוך. אני מזהה את הדלת מולי, מן
זוהר סביבה, כאילו קוראת לי לצאת מכאן. אני מסב מבטי אליה.
עיניה פקוחות ומביטות לעברי. אני מחייך חיוך של התנצלות, אוסף
את בגדיי ויוצא מהחדר. היא בריאה עכשיו.

דלת דירתי נפתחת אך בקושי ודג הזהב שלי, מקס, מברך אותי
בהתלהבות. זה יומיים שאינני מאכיל אותו, לא מפאת רוע לב או
התעללות מכוונת, אלא בגלל המלחמה: שוב מצאתי מישהי לתקן. ושוב
אני נלחם בשדים שלה, שהיא משאירה אחריה, שאני לוקח על עצמי.
מלחמה.
מקס מביט בי, ראשו מציץ מעל פני המים, עיניו מתחננות לתשומת
לב, לאהבה. בכוח אני פותח את קופסת האוכל שלו ומפזר לו על פני
המים מעט תשומת לב. אהבה לא נותרה בי.

כעבור ימים אחדים ראיתי אותה מתבוננת בחלון ראווה. עצרתי
מאחוריה, מתבונן בעורפה, לא אומר מילה. רציתי לאסוף אותה אל
חיקי, לומר לה כי אני צריך אותה, אני צריך אותה שתתקן אותי.
נשארתי לעמוד שם, עומד, מתבונן בגבה. כעבור שניות מספר, כאילו
עיני צרבו את בשרה, היא פנתה אלי, לאט, כאילו הזמן עצר מלכת רק
עבורנו: אנשים לא עברו בחלקת האלוהים שלנו וקול לא נשמע. רק
שנינו, מבט מול מבט. נשברתי ראשון. חייכתי.

אני הולך ברחוב ומביט סביבי, מביט בעיני האנשים העוברים אותי,
ספק מודעים לקיומי, ספק עסוקים בענייניהם שלהם. מדי פעם אני
שולח יד, מלטף את כתפו של עובר אורח. הם תמיד נבהלים, תמיד
קופצים הצידה. אני מיד מתנצל, משפיל מבטי ומחייך חיוך מבויש.
הם ממשיכים בדרכם, לעיתים מסבים מבטם לאחור, לצפות באדם שהעז
לשבור את הקיר שהציבו לפניהם.
ולעיתים, לא קרובות כמו שהייתי מקווה, המגע יוצר קשר אחר: הם
מסתכלים עלי, ללא בהלה, עיניהם חוקרות, שואלות, קצה שפתיהם
מתעקל למן חיוך נסתר. אך לא ממני. אני מחייך חזרה, חיוך מבין,
חיוך שואל, חיוך חוקר. אני נותן להם את ידי והם שמים עצמם
בכפותיי. אני אתקן אתכם.
אני שומע את בכייה, אני רואה את דמעותיה. אני מחבק אותה, אוסף
אותה אלי, לוחש מילים יפות באוזנה ומחבק חזק יותר. כתפי נרטבת
ואני נושם את שיערה, אוסף ממנה את חוליה, את כאבה, את צרותיה.
אני לוקח את כל אלו ומתמזג עימם, חולה את חוליה, כואב את כאבה,
מצר על צרותיה. ובכייה נעשה חלש יותר והיא כבר לא עצובה. כל
הרעות החולות שלה התמזגו עם שלי ושוב מלחמתי החלה.

ובחלומי אני יושב על מיטה סתורה, הקירות הלבנים מסנוורים אותי.
ומולי היא עומדת, בכל יופייה והדרה, האישה אותה אני אוהב. היא
מתכופפת אלי, מתבוננת בעיני ולוחשת לי שאותה אינני צריך לתקן.
אותה אני צריך רק לאהוב. עיני פוגשות את עיניה ואיני מרגיש
דבר. בראשי אני יודע כי אותה אני אוהב; בראשי אני יודע כי היא
זו שתתקן אותי. אך אינני זקוק לתיקון. לא כל עוד עדיין ביכולתי
לתקן. אני שולח יד, מלטף את לחיה ומסיט אותה הצידה. אני קם
ויוצא מהחדר.

באמתחתי, בתוכי, בראשי, כאב  רב. כאב של המוני אנשים, צועקים
אלי, קוראים לי, מתחננים אלי לתיקון. אני עוצם עיני חזק, מנסה
להסות את הקולות, מנסה להעצים את קולי שלי עליהם.
פרידה, מוות, כאב, כעס, שנאה... כל אלו הם רק טיפה בים הקולות
אשר צפים בראשי. ואני מסדר אותם שוב, מארגן אותם בשורות נאות,
מוצא עוד מקום לאחסן את כאבו של עוד אדם.
ואני קורס לאיטי, הקולות שולטים ברוחי, אך אני אינני נכנע. לא
כל עוד יש בי מקום לתקן עוד אדם.

אני מועד. מנסה שוב להתייצב, מנסה לנשום נשימות קצובות, מנסה
להחזיר את השליטה בעצמי. תם המקום. יותר לא אוכל לאחסן.
היא מתבוננת בי בכעס, דורשת ממני להקשיב, לשמוע, לתקן. אינני
יכול להקשיב לה יותר, אינני יכול להקשיב לך יותר, אני אומר לה.
היא שותקת. היא בריאה עכשיו.

אינני מעז לגעת עוד באנשים ברחוב. אני מסיט את מבטי, מפוחד,
סגור, אטום לרעשי החוץ, לצלילים, לעיניים החוקרות. בראשי עוד
זוכר אני את אותו חלום, את אהובתי, חוזרת ואומרת לי כי היא
אוהבת אותי, כי היא אינה זקוקה לתיקון. כי אותה אני אוהב.
מדי פעם אני מרים את עיני מהמדרכה, מחפש אותה, מחפש את עיניה.
אולי היא תוכל לתקן אותי.