לא משנה כמה אני אצרח אף אחד לא ישמע, זה כל-כך ארוך ואינסופי
אך בכל זאת כזה מובן, לכל אורכו הוא כזה מונוטוני, זהה, אם
בהתחלה אני אבין אותו אני אסתדר עד הסוף, אני חושבת.
הוא כל-כך עמוק, אך מצד שני כל-כך רדוד, אין לו שאיפות, אין לו
רצונות.
הוא עושה כל מה שאמא שלו אומרת לו לעשות, כזה ילד טוב. כל מה
שאמא אומרת. לפעמים הוא פוגע באחרים, אבל זה מה שאמא אמרה
לעשות. בעיה שלהם שהם נדחפו.
הפגיעות שלו מתפשטות כמו דיו על נייר רטוב, הרבה נקודות קטנות
שמתחברות בקשרים אינסופיים שנהיים כתם אחד גדול שהורס את הדף,
ואז מקפלים וזורקים.
פוקחת את העיניים, ניסיתי להישאר עם עיניים סגורות, אך האוויר
הטרי שנכנס דרך האף ועובר בכל הגוף במן זרם משונה של חיים
ומשמעות גרם לי לפקוח אותן ולראות מהו הדבר הנפלא הזה הנשקף
מולי בכזה פאר והדר.
אמרתי לעצמי ללבוש משהו מתאים, מפגרת, פשוט לא חשבתי שאני אגיע
עד לכאן כי קר.
מצד שני, מזה בגדים מתאימים? למקום שבוא אני נמצאת עכשיו
מתאימה שמלת נשף כחולה משוחררת שהבד שלה מתעופף ברוח ונותן
לנפש מקום לצאת ולהיסחף עם האוויר המתוק עד המקום המתאים ביותר
בשבילה. עד הבית.
נוחים, כן, בגדים נוחים הייתי צריכה להגיד.
אך בגדיי לא נוחים לי, חוסמים אותי, צמודים אליי, חונקים אותי
מכל כיוון, אולי אני צריכה להוריד אותם לפני כניסתי למשהו כה
טהור, אבל מה שבפנים כל-כך מכוער שאני מעדיפה לא להתעסק בזה.
אניא את זה ככה, אכסה את זה בהרבה בגדים אולי סוף זה יעלם לאט
לאט.
אולי איכשהו מקווה אני שלעולם לא אצטרך להוריד עוד את בגדיי
ולראות את כל סימני המתיחה, הצלקות, הסימנים הכחולים, את כל
הכיעור המסתתר שם מתחת לפני השטח.
אמר לי פעם מישהו, משהו מאוד חכם, אך לא ממש הבנתי. הוא אמר
משהו בקשר לצלקות, איך צריך לשחרר אותן לאוויר החופשי, אך מה
היה הדבר שהוא טען? האם זה שכאשר צלקות נחשפות לאוויר הצלול הן
נפרמות ונרפאות? האם כאבן יוצא מתוך התפרים ונעלם? או שאולי
הוא אמר לי שכאשר הן מוצאות לאוויר החופשי ואנשים רואים אותן
אז הם פשוט מתרגלים אליהן? אך הין אף עם לא נפרמות, הם חלק
מאיתנו.
איך אני שונאת כשאנשים לא יודעים להסביר, או שמא אני לא יודעת
להקשיב?
אין לי כוח לחשוב על זה, זה לא הזמן זה לא המקום, אני פשוט
אני, אז, מי אני?
אולי אני רחוקה מדי? ובגלל זה אני לא מרגישה כלום, להתקרב?
צעד אחר צעד אני נכנסת, זה כזה לא נעים, הבגדים מתכווצים
ונספגים ונדבקים לגוף ובכל שנייה ושנייה אני רק מרגישה את
גרגירי החול נספגים אל תוך הג'ינס ותופסים מקום, עוטפים לי את
הרגל במן מעטפת קרה שאף פעם לא נגמרת, הקור משומר, תמיד מורגש,
לא נשאר מקום להרגיש, לנשום.
לאט לאט ההרגשה עולה והקור מתגבר אך אני לא מפסיקה, אם אני
אפסיק לזוז אני אקלוט מה אני עושה, וללא סיבה, אז עדיף לא
להפסיק, להמשיך ללכת וללכת עד שלא יהיה כבר על מה לדרוך, העומק
משתלט עליי, וכבר ברקע אני שומעת את אמא שלו מטילה עליו את
המשימה הבאה, היא יודעת בכלל שאני שם שהיא אומרת לו לעשות את
זה? אם היא הייתה יודעת האם הייתה מפסיקה?
זמן קצר עובר ואני כבר נסחפת בתוך עולם חדש, והכל נעלם.
הסימנים הכחולים נעלמו כלא היו, סימני המתיחה התכווצו
והתפוררו, הכל טהור וחדש, כבר לא מרגישה את הבגדים, יכולה
לדמיין עצמי בתוך שמלה כחולה משוחררת עם מקום לנשימה, אין לי
בעיות, אין לי מכשולים, אין לי קשיים.
אם הייתי יכולה להרגיש את האוויר הטרי שנכנס לי דרך האף ועובר
בכל הגוף במן זרם משונה של המון חיים ומשמעות הכל היה יכול
להיות מושלם. אולי גם כעת הכל מושלם, חבל שאין לי בשביל מה
לפקוח את העיניים.