ב-9 בנובמבר 1989 נפלה החומה.
ב-13 לנובמבר באותה השנה כבר היינו בשדה התעופה, עם המזוודות
והזכרונות.
למרות שמכל בחינה אפשרית הייתי אז עוד ילד, זו הייתה הפעם
הראשונה שעזבתי.
אפשר לבחור להאמין או לא להאמין, אבל דברים שאנחנו עושים
וחווים במהלך חיינו נחרטים עלינו כמו שריטות זקנה על תקליט
וויניל ישן.
החריקה שמלווה את הסקסופון והמפוחיות, צלילי הזקנה של התקליט
הישן כבר אינם נפרדים מצליל המוזיקה שעליו.

אולי כפיצוי, אולי בעקשות חיוורת ואולי ברצון עז לעשות דווקא,
לא עזבתי מאז אותה שנה שום דבר בחיי.
כל ספר, כל שיר, כל סולם נגינה, מערכות יחסים שבאו והלכו, הכול
מוצה עד תום.
רעיונות, סקרנות, שנאה ואהבה, שום רגש לא נעזב, לא מוזנח אלא
מצטרף לספריית החיים על קיר חדרי רק כאשר כלו עליו כל הקצים.

רבות נאמר על דרך החיים הזו, כהרגלי ללעוס דברים עד תומם, גם
האידיאולוגיה הצעירה וחסרת הפשרות הזו נהגתה בפי שנים מספר.
אבל מתי מבין אדם שהגיע לקץ דרכו? האם זו עזיבה פתאומית, עצב
בלתי מוסבר או שאולי דווקא השגרה שיוציאו אדם מדעתו?

בעודי מתכנן את העזיבה שלי, שורות חסרות משמעות אלה כאילו
נושרות מבין אצבעותיי.
לא, הסיפור אינו כולל מערכת יחסים. גם לא מסגרת נוקשה או ישות
קשה ופדנטית.
העזיבה היא רק של הדרך, לא של האמצעים. האמצעים שם, תמיד היו
ויהיו.

תמיד יש הר נוסף לכבוש, אהבה חדשה לקנות, ספרות יפה לקרוא.
אלה תמיד היו שם, היו ויהיו הרבה אחרי שהדרך תהפוך לשביל,
והשביל לשדה פרחים.

ב-14 בנובמבר 1989 היינו כבר בארץ חדשה, עם מזג אוויר חדש, שרב
וחמסין.
הכל בליווי שפה חדשה, מטבע חדש, קרנות פנסיה ואפשרויות עבודה,
בילויים, מוזיקה וציור, הכול טרי למגע עינינו. משאירים מאחור
את הקיום האדום שמתוכו יצאתי בועט לתוך העולם.

בשנה הנוכחית אני לא אעזוב את ההר שלי, לא אנטוש את הפאב הקבוע
שלי, לא אלמד לזכור את מספר הפלאפון שלי. ואולי גם בשנה שאחריה
ההר יישאר אותו הר, הנוף החרוץ והמסולע יישאר כשהיה וגם בשנה
שאחרי זה פסגות מושלגות טהורות לא יתגלו מעבר לפסגה.

אוכל לחיות בעיר, אפשר שגם בשדה, אפשר שאפילו אעזוב לסין, אבל
כך או כך אמשיך לחיות מאחורי חומה תמירה וארוכה. מגוננת ככל
שתיראה, היא אינה אלא חומה. מעשה ידי אדם שהונחה לבנה אחרי
לבנה.

האם אנשים משתנים? כבר זמן רב שאני מנסה לנחש את התשובה, אבל
אני אבנה לבד את המטוס שלי, שיהיה מוכן לנפילת החומה הבאה.