כשיושרה פינתה מקום לתאווה ולבצע
התבגרנו בן-יום ובלב נפער לו פצע.
במלחמה העקובה על אמת והגינות
התעוררנו אל עולם בו התייתמנו מתמימות.
כשבארזים דבק רבב ודרך ארץ אין
עת גובר הגעגוע לאוויר צלול כיין...
מה יוכל למגפה המאיימת לכלות
את שארית אמונתנו בתום הלבבות?
פזמון: כשאין במי להאמין ואין אל מי לשאת עיניים
ואבק דרכים זרות מלכלך את הידיים
רק כמיהה נותרה לקרן אור אחת
כל עוד כואב לנו, כל עוד אכפת.
ואם נוכל לאט לאט לשוב ולהישיר מבט
ולא לבדוק אחר כתף אם נעשקנו או כמעט,
אם יתפזר כלא היה כל צל ספק, כל צל חשד,
נוכל לבטוח, אולי לשכוח, לעת עתה אם לא לעד...
פזמון: כשאין במי להאמין ואין אל מי לשאת עיניים
ואבק דרכים זרות מלכלך את הידיים
רק כמיהה נותרה לקרן אור אחת
כל עוד כואב לנו, כל עוד אכפת.
