זה היה עסק מהיר.
בלי יותר מדי תכנונים מסובכים כמו בסרטי פשע אמריקאים. לא
אספתי צוות של שנים עשר איש עם יכולות שונות, ולא נסעתי ליפן
לרכוש יכולות לחימה מרשימות.
סך הכל, הלכתי לחנות הנשק בפינת הרחוב, עם חופן של שטרות.
המוכר, שנראה כאילו הוא אוכל כדורים לארוחת בוקר, ואת כל מי
שלא דומה לו לארוחת ערב, התייחס אליי בצורה מתנשאת ומזלזלת.
הוא ידע שאני עוד אחד בלי טיפה של ידע בנשק, או איך להשתמש בו.
סתם עוד אחד, שגידל ביצים מספיק גדולות כדי לחורר ביצים של
מישהו אחר. מישהי אחרת, בעצם, זו תמיד מישהי אחרת. אבל בינינו?
מה היא אשמה?
מה היא אשמה, שהיא נפלה על עוד בחור אובססיבי ומורכב שרק רוצה
לקשור אותה אליו ברצועה, ולהצהיר עליה בעלות. זאת לא היא,
זה... זה גם לא אני. זה בכלל הוא, המניאק.
אז אני, טיפוס יעיל כמו שאני - יודע שאם צריך לטפל במשהו, צריך
לרדת לבסיס הבעיה. זה לא רק בשבילי, זה בשביל כל הבעלים
והכלבות שלהם שרצות ברחובות עם רצועות קרועות. מישהו צריך היה
לעשות את זה, הרי.
למצוא אותו גם לא היה יותר מדי מורכב - שאלתי כמה שלטענתם פגשו
אותו. היו את אלה שאמרו שהוא בטח מתגורר בגיהנום - לעזאזל, היו
כאלה שאמרו שהוא השטן. השאר, המיואשים, אמרו שהוא בכלל לא
קיים. וכמובן שהיו את אלה שעוד היו מרוכזים בכלבות שלהם, עם
רצועות חדשות ועמידות, מהסוג החדש, המודרני. הם, הם לא מאמינים
בחצים בתחת.
בסוף מצאתי את החרא הקטן במועדון סטריפטיז, לא פחות ולא יותר.
יושב באותו שולחן עם סטיבן שפילברג, ועוד כמה במאים אחרים
שאוהבים ליצור סרטים על כרישים מפחידים, או כלבות מפחידות עוד
יותר. והבן זונה הקטן, יושב לו שם עם הכנפיים שלו עומדות
זקורות למראה הפורטו ריקנית ארוכת הרגליים והגמישה להחריד שעל
הבמה. כולו מתרגש, לבוש בחיתול עם פה פעור ולחיים סמוקות.
הרקדנית מתכופפת, והוא, בלי טיפה של בושה - יורה לה חצים בתחת.
ומתרגש, מה זה מתרגש. עוד חץ ועוד חץ ועוד חץ, הבחורה נראית
כמו קיפוד בחוטיני.
וכמה חוצפה, כמה. יורה לה חצים בתחת, גורם לה להתאהב בכל סוטה
מין ומכה נשים בקהל, רק כדי לקבל קצת סיפוק.
שפילברג, מכיר את העסק - חץ על הבחורה הזו, במקום הזה, שווה
סרט של מיליונים. הוא כבר מצמיד לחצים של קופידון חיישנים
ואנשי מצלמה.
אז לי נמאס לראות את זה, כי חשבתי לעצמי שישברו לבחורה את
הצוואר עם כל הרצועות שהולכים לשים עליה, וחבל עליה, אז בלי
שאף אחד ישים לב, הוצאתי את האקדח המיושן מהנעל. חיפשתי את
התנוחה הנכונה לאחוז בו, שזה יראה כמו סרט אמריקאי, שיהיה
לשפילברג מה לכתוב.
צעדתי לעברו כמו איש שהרגע יצא מהקבר אחרי רוצחו בקור רוח,
שרקתי לו ואמרתי - "אסטה לה ויסטה, בייבי" - לחצתי על ההדק.
הכדור נכנס לו בדיוק בין העיניים, פוצץ לו את המוח ישר על
שפילברג, שהתחיל לבכות בבהלה.
וקופידון, שעוד מפרפר שם על השולחן עם חור ענק בראש מביט בי,
כי בכל זאת הוא מלאך, או שטן, או משהו כזה.
ואני עומד שם, כמו בסרט אמריקאי, והמצלמה מכוונת ישר לשפתיי
שרגע לפני הכתוביות חותמות את הסרט - "עכשיו אתה יודע איך זה
מרגיש, רובין הוד".