התרגלתי להיות בן אדם שמח, סיימתי טיפול פסיכולוגי וכמעט
נגמלתי מהפרוזאק...
הנפילה הייתה חייבת להגיע, הייתי מודעת לכך אבל לא רציתי לחשוב
על זה, לא רציתי להכיר בעובדה שאני חייה באופוריה מתמדת והחיים
הרי יהיו חייבים לנפץ לי את ההוויה, כמו תמיד.

אז אני מתנהלת בשקט, מסתגרת בוכה ו"מתמודדת". נוטלת את הפרוזאק
בכמויות מתעצמות ומקווה שזה מה שייתן לי את הכוח, לא רוצה
להאמין שהכימיקלים הינם קשר וכזב. הכול נראה מלוכלך וסתמי, אין
בי את הרצון לנקות ולהתנקות, לאכול או לישון, לדבר או להקשיב.
מנסה להתעלם מכול מה שעובר לנגד עיני וליד אוזניי, מנסה להיאחז
בפירורי חצאי חיוכים וללכת בצעדים קטנים אל העתיד נטול הזוהר
שמצפה לי.

יהיה בסדר, או שלא. מה שבטוח - לא יהיה מה שהיה עד עכשיו.
התוצאות מפמפמות בי חזק, המצב הפיזי שלי מדרדר וכך גם המצב
הסנטימנטאלי.

יהיה בסדר, או שלא.

נכתב בהשראת המקרה המר שאירע לי ב16.06.07