אני לא זוכר אם נעלתי את הדלת כשיצאתי מהבית. נראה לי שהשארתי
גם את הטלוויזיה דלוקה, אולי אפילו גם את הבוילר, אולי עוד
מאתמול. פשוט יצאתי מהבית מהר ולא יצא לי לחשוב על כל הדברים
האלה. נראה לי שולי פתאום... אולי תכננתי בתת מודע להצטרף
אליה.
הנוף בדרך עבר מהר, למרות שהנסיעה התנהלה לה באיטיות בלתי
נסבלת גם כשמחוז הקמ"ש של אזבלה גירד את ה-140. בשלב כלשהו ליד
הרצלייה הרגשתי איך אני כמעט ומתחיל להמריא. גגות הבתים של כפר
שמריהו נראו לי כמשטחים אדומים ולבנים בין העננים והאורות שעוד
נשארו דלוקים ברחובות היו כעת רק נקודות קטנות בתוך האפילה אי
שם מתחת.
היא רק התקשרה להגיד שיש לה טיסה עוד חמש שעות, לא הסבירה מה
ולמה, עד עכשיו אני לא יודע. פשוט לא שאלתי (אולי בסתר ליבי לא
רציתי באמת לדעת). רק אתמול היינו ביחד וכשאמרה שהיא לא יכולה
להישאר לישון, חשבתי שהיא עובדת למחרת או ששוב היא התחרטה
שבאה. היא אמרה לי רק שזה סופי והיא לא חוזרת ועדיף שכך. וכך
נותרו לי שלוש וחצי שעות להגיע אליה, לשבת על כוס קפה, אולי
עוד פעם אחת TO GO וזהו, היא תצא לי מהחיים או אני משלה.
הגעתי לרחוב שלה. בקושי מצאתי חניה, כי בדיוק החליטו לסגור את
אלנבי והירקון וכל הבליינים החליטו כנראה, שהרחוב שלה הוא
המקום הכי קרוב לשנקין. נשארו שעתיים ורבע, אולי יותר אם היא
תחליט לצאת קצת יותר מאוחר. בדרך קניתי לה פרחים מהבחורה הזאת
שאוהבת תמיד להציק במסעדות ("אולי תקנה פרח לגברת?"). אז
קניתי, אני חושב שעשיתי לה את המכסה החודשית. 15 ורדים, אחד
לכל חודש הכרות (לא באמת, אבל זה היה נחמד, חשבתי, אם זה היה
באמת ככה). נשארה שעה וחצי. השמש החלה לשלוח קרניים ראשונות
ממזרח ואני עדיין מחפש את הבית בבגדים של אמש, כי לא היה לי
זמן להחליף.
דפקתי בדלת. בפעם השלישית היא פתחה, עייפה או עצובה מתמיד.
המזוודה הייתה כבר ליד הדלת, מוכנה לצאת למסע לארץ זרה. היא
לבשה את החולצה שקניתי לה בסיני ומעיל עור שאחיה שלח לה מפריז
ולפתע נראתה לי כלא שייכת לפה. היא אמרה שהיא בדיוק יוצאת, אז
אמרתי שכבר אקח אותה לשדה התעופה. היא אפילו לא אמרה שהיא
מסכימה, פשוט לקחה את המזוודה, אמרה 'שלום' מעומעם לבית בו
בילתה את שמונת החודשים האחרונים, כיבתה את האורות (לא זכרתי
אם גם אני עשיתי את אותו הדבר כשיצאתי מהבית), טרקה את הדלת
וזהו. לא טרחתי לשאול איך היא עוזבת פתאום, רק נכנסנו למכונית
ונסענו. בדרך היא ביקשה שנעצור לקנות משהו לשתות ואולי גם
סיגריות.
הגענו לשדה. היא אמרה 'שלום' סולידי (הרגשתי כמו קיר) ויצאה.
רציתי עוד לצעוק לה שתעצור, תחכה או לפחות תאט את הקצב, אבל
היא כבר נעלמה, לתמיד. נשארו עוד שלוש דקות הראה השעון הממהר
שלי. מה שיכולתי לעשות בשלוש דקות... היו מלחמות יותר קצרות
ומצד שני, לה ולי לא חסרו מלחמות אף פעם. עכשיו נותרתי רק אני
עם אזבלה שלי, נוסעים בדרך חזרה הביתה, דרך שנראתה לי כעת
כל-כך לא בכיוון. פתאום התחלתי לתהות אם זכרתי להביא לה את
הפרחים או אם בכלל שאלתי אותה לאן היא נוסעת. אני מניח שעכשיו
עם כל הזמן הפנוי שיהיה לי, אני אתחיל לעבוד על הזיכרון שלי,
רק לחדד אותו קצת, בשביל הדברים הקטנים. בדרך כלל הוא עובד
יופי, חוץ ממריבות. אז אני לא מצליח לזכור כלום ומאבד את כל קו
ההגנה שלי מול ההתקפות החוזרות ונשנות של מלכות השחזורים מן
הטובות שהמין האנושי ידע. כן, זאת בוודאות אחת מנקודות התורפה
החזקות שלי, ואני אעבוד עליה כמה שיותר. אין ספק, אחת ההחלטות
היותר טובות שעשיתי השנה.
כשהגעתי הביתה הדלת הייתה נעולה. והמפתח?...