האיש שלא יודע לדבר ניגש אליי ובתנועות ידיים ניסה להתנצל,
ולמרות שאפשר לראות בעיניים של מישהו אם הוא באמת מצטער או לא,
לאיש שלא יודע לדבר אין הבעות פנים. רק כשהוא כועס. אז שיערתי
שהוא עדיין לא בטוח אם הוא צודק או טועה והנחתי לו לנסות.
הניסיון נכשל ובמקום התנצלות נשמעו כמה מלמולים חסרי משמעות
וכמה נפנופים בידיים.
ישבנו לאכול. בזמן הארוחה הוא ניסה לגשש, לראות ולעקוב אם אני
מבחין בניסיונותיו החוזרים, אבל אני הייתי עסוק בלאכול ולחשוב
על המחר והאיש שלא יודע לדבר אולי נרתע, אולי נעלב, אולי חשב
כמו בעבר, שאם אני לא עונה אז הכול כשורה, כי אחרת למה אני לא
מדבר?
אחר כך התחלתי להתרחק לעבר הדלת והאיש שלא יודע לדבר פתח פתאום
את פיו ואולי חשב להגיד שהוא מצטער, שהוא מתגעגע ורוצה שאשוב,
אבל הוא אמר רק שלום.
אז ישבתי והוא ניגש. חשתי בו את החשש. כאילו הוא ניגש למישהו
זר.
אבל אני לא מישהו זר. אני הבן שלו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.