אני יושבת בחדר.
האווירה קודרת, ריח הקטורת מתפשט באוויר,
החלונות סגורים,
העשן מחניק,
בקושי יש אוויר לנשימה.
אני כלואה בתור החדר שלי, מאחורי דלת העץ הלבנה
שמפרידה ביני לבין העולם.

יוצאת למרפסת,
מסתכלת על העצים הירוקים שמולי מבעד לסוגרים.
מדליקה את הסיגריה האחרונה.
חונקת את עצמי לאט לאט עם כל שאכטה מתוקה מלאה ברעלים שעושים
לי כל כך טוב.

המוסיקה מתנגנת בחדר בעצמה חלשה
והצלילים הולמים בלב.
ברחוב איש או שניים עוברים,
השעה מאוחרת , אפילו המכוניות לא נוסעות.

אין אף אחד בבית.
הרגשה של בדידות ורוגע.
יש זמן לנוח.
לישון קצת.
אחרי היום המפרך,
והלחצים שבו.
מכבה את הסיגריה, שומרת למחר.

הראש מתחיל לכאוב,
שוב הלחץ בעיניים,
והרצון להקיא,
המיגרנות האלה
שאני כל כך שונאת.

חוזרת שוב לחדר,
טורקת את הדלת של המרפסת.
התריסים למטה והחלון סגור.
חשוך.
אני מרגישה כמו בארון הקבורה.

אני מאזינה למוזיקה
מתמכרת להרמוניה,
האופרה שכל כך ערבה לאוזן.
ואני שרה.
נותנת לנשמה לצאת דרך מיתרי הקול שלי
מתפרקת, לאט לאט.
חולמת על העתיד,
נזכרת בעבר,
ומדמיינת.

אני פותחת את העיניים
חוזרת למציאות.
המציאות שאני כל כך לא רוצה להיות בה.
שוב האווירה קודרת.
הקטורת נגמרה אבל עדיין חנוק.
וריח טוב באוויר.

פונה לכיוון המיטה,
נשכבת.
המוזיקה ברקע,
הפעם בעצמה מוגברת יותר.
אני בקושי שומעת אותה,
אבל מרגישה,
כאילו כל תו או אקורד,
מתנגשים בי,
כי אני הגורם שמפריע לתנועה שלהם.
הם נשאבים אל הנשמה,
מלטפים אותי,
והעיניים נעצמות.

מחר שוב אקום אל השגרה,
שוב אצטרך להיות מציאותית.
לרסן את הדמיון, כדי שאוכל לתפקד.

מחר... הכל יתחיל מחדש.