היום התחיל בעוד אחד מהטיולים שלה...
לא, בעצם היום התחיל בבוקר כשהתעוררה עם צוואר כואב במיוחד
אחרי החלום העשירי בערך השבוע שהיא לא הצליחה לזכור אבל זכרה
שהוא לא היה נעים במיוחד.
וכמו כל בוקר בשבוע האחרון היא קיללה בקול ותפסה את הצוואר,
ותוך כדי העצבים הרגילים שלאט נרגעו, היא העבירה לעצמה בראש
סוג של לו"ז שיש לה היום.
"אני חייבת ללמוד, אפילו קצת, אני פשוט צריכה לעבור את המבחן
הזה!", והיום היא החליטה ללמוד באמת.
בלי להסתובב לצד השני היא זינקה מהמיטה ותפסה את הספר לימוד
והתחילה לקרוא.
זה באמת היה מעניין במקום מסוים, אבל למרות המוטיבציה הרגעית
יותר מדי דברים הסיחו את דעתה: היא ניסתה להיזכר  בחלום, הראש
שלה התפוצץ מכל היין ששתתה אתמול, והצוואר שלה הפך מכואב
לתפוס.
היא ניסתה לקרוא עוד קצת ולהפנים כמה שיותר חומר בכמה שפחות
זמן, אבל זה לא עבד יותר מדי. "אני אעבור נכון? אז מה זה חשוב
אם אני אקבל ציון גבוה או נמוך? אני בטוח לא ארד מתחת לשישים",
הסיקה לעצמה אחרי שעה ומשהו של קריאה, והלכה להתקלח.
"מה ללבוש היום?" היא עמדה ובהתה בארון סורקת אחרי בגדים
מעניינים וחדשניים, בסוף החליטה על חצאית וגופיה.
אחרי שהתלבשה הלכה למטבח והכינה לעצמה תה.
מאז שעברה לגור לבד, אחרי שסיימה את השירות לאומי הפסיק לה
התאבון. היא רק שותה תה בבוקר ואוכלת לחם עם גבינה בצהריים.
"מה קורה כשאישה שעוד לא מלאו לה 23, כבר סיימה ללמוד תיכון,
ללמוד בבית ספר למוזיקה, עשתה שירות לאומי תוך כדי, סיימה קורס
מזורז לברמנים, עוברת לגור לבד?" היא אף פעם לא מצליחה למצוא
את התשובה.
הטלפון צלצל. זה היה עוד אחד מאלו שהיו בקשר לשותפות. הבחור לא
נשמע לה נחמד בטלפון, הוא היה נורא תקיף ועצבני אז היא פשוט
אמרה לו שהיא כבר מצאה שותף.
היא הרגישה אחרי זה כל כך לבד.
היום היה היום החופשי שלה מהבית ספר שבו היא מסייעת, אז היה לה
מספיק זמן עד המשמרת בפאב, ושני אנשים צריכים לבוא לראות את
הדירה עוד חצי שעה, אז ככה שאחר כך היא תוכל לצאת קצת, אולי
לפגוש חברות, אולי לים או סתם לשבת באיזה בית קפה ולשתות עוד
תה.
היא התאפרה, שמה על עצמה את התכשיטים הקבועים, נעלה את הכפכפים
שלה ושמה את הסרט לשיער. היום היא החליטה גם לענוד את השרשרת
עם סמל השלום.
היא הסתכלה על הדירה התל אביבית הנחמדה שלה ושמחה שהיא עזבה את
הבית של ההורים.
היא גרה בדירה הזו כבר חצי שנה והספיקה לעשות בה לא מעט: צבעה
את הקירות, קשקשה עליהם קצת ואפילו עשתה קיר שעליו היא כותבת
את השירים שלה, או סתם שורות יפות שעולות לה לראש.
אחרי שהבחורה הראשונה שבאה לראות את הדירה עזבה היא הלכה ורשמה
על הקיר ההוא עוד משפט שאולי אחר כך יתרחב לשיר "שיער שרוף
עושה לי בחילה. אשה שרופה גורמת לי לרחמים".
היא לא חיכתה עוד הרבה זמן, והבחור השני כבר צלצל בדלת.
היא פתחה אותה עם החיוך המבויש והעצוב שלה וראתה שמולה עומד
בחור גבוה, שחרחר, עם בגדים מאוד צמודים. היה לו חיוך ענק על
הפנים ומשקפי טייסים שכשהוריד אותם חשף עיניים ירוקות אפורות.
"שלום שלום ובוקר טוב, אני עמית, אני באתי לראות את הדירה" הוא
אמר, והיא מאוד אהבה את הדרך שבה הציג את עצמו.
היא הזמינה אותו להיכנס, הציגה את עצמה והכינה לו כוס קפה.
הם דיברו קצת החליפו פרטים, והיא די ידעה שהוא בסופו של עניין
יהיה השותף שלה. עמית  אמר שהוא ממש צריך את הדירה הזו ויעבור
לכאן בשניה שתאמר לו.
היא הראתה לו את הבית, והוא נורא התרשם מהציורים ועוד יותר
התרשם מהכתיבה שלה, "על איזו משוררת נפלתי" אמר וקרץ לה.הוא
נורא מצא חן בעיניה, ובסוף הודיעה לו שהוא הנבחר מבין המעט
שבאו.
"יא! איזה יופי! כולי התרגשות! זה בסדר שאעבור כבר מחר?"
היא ענתה לו שזו לא בעיה, אבל הסבירה לו שהיא מחר צריכה להיות
בבית ספר בתשע ובשלוש בערך היא חוזרת הביתה אז היא ביקשה ממנו
שיגיע רק בסביבות ארבע, בשביל שתוכל לראות שהכל מתנהל כמו
שצריך.
הם נפרדו בחיבוק והלכו איש איש לדרכו.

כשהיא כבר טיילה לה בעיר פתאום חשבה שהיא רוצה להקים להקה, או
אולי ללכת לאוניברסיטה ללמוד עוד משהו, "אולי היסטוריה הפעם".
היא פשוט חייכה, "אולי העצב הגדול נגמר. אולי נפרץ לו חלון
חדש. אני צריכה לכתוב את זה על הקיר", חשבה, והוציאה פיסת
נייר, רשמה עליה, ותחבה אותה לתוך התיק.

למחרת אחרי הבחינה המסכמת (שבסופו של דבר עברה לה טוב ואפילו
טוב מאוד), היא עברה בבית של מיכאל, המה שמו לשעבר שלה בשביל
לתת לו את השרוואל שלו.
מיכאל כרגיל, ישב בבית שלו כשמסביבו היו לפחות עוד עשרה אנשים
(אולי פחות, אין לה חוש מדידה מפותח כל כך), ועישנו ביחד.
היא נכנסה פנימה ומיכאל ישר שאל אותה אם היא רוצה שאכטה.
"אני הפסקתי עם זה", היא נתנה לו את המכנסיים שלו והלכה.
היא הצטערה דווקא, היא אהבה את המכנסיים האלה, והלכה איתם די
הרבה אחרי שהם נפרדו, אבל בשלב מסוים החליטה שהיא צריכה להפטר
מכל הדברים שלו שהיו אצלה בשביל להמשיך הלאה.
זה לא כל כך עזר לה להמשיך הלאה בדיעבד, אבל נתן לה זריקת
מרץ.
אחרי הצהריים (בארבע אפס אפס. היא נדהמה מכמה שהבנאדם מדייק),
עמית הגיע.
לא היו לו יותר מדי דברים, אבל מספיק בשביל משאית לא גדולה
שתביא אותם איתה.
היא עזרה לו לפרוק את הכל, ועוד באותו יום הם סידרו ביחד את כל
הארגזים ופרקו את הכל, ובעשר בלילה הייתה להם דירה למופת.
תוך כדי הדיבורים והכל היא גילתה עליו שיש לו תואר באומנות
(והוא גם סיפר לה איך הוא רוצה לצבוע את החדר שלו, והראה לה
כמה עבודות, ואפילו ביקש לצייר אותה), שהוא עובד על תערוכה
ושיש לו בן זוג, ומחר היא תזכה להכיר את בן זוגו.
"איך זה שאתם לא גרים ביחד?" נראה לה מאוד תמוה שבני זוג לא
גרים ביחד. היא ומיכאל היו בלתי נפרדים, וגם המה שמו לשעבר
שהיה לפני מיכאל.
"יותר מדי ביחד לא עושה לנו טוב, ידפוק לנו את הזוגיות. גם ככה
הרוב אצלנו זה רק סקס" אמר בנימה צינית וחייך חצי חיוך.
"סתם סתם, אנחנו פשוט עוד לא מוכנים לגור ביחד".
אחרי התה והסרט שסיכמו את היום, כל אחד פנה לחדרו לישון.

השבוע שאחר כך עבר בסדר. לא היה קשה מדי.
ביום שני, שבוע אחרי שעמית נכנס לדירה, היא עברה בבוקר
באוניברסיטה להתעניין קצת בקורסים, ואולי גם בלימודים.
היא באמת רצתה ללמוד היסטוריה, ואולי גם תנ"ך.
אחר כך הלכה לחנות דיסקים לחפש עבודה, אבל בחנות שאהבה לא היו
צריכים עובדים חדשים.
היא גם ניסתה למצוא עבודה בתור מלצרית בבית קפה, והם אמרו שהם
יחזרו אליה.
בצהריים עברה ברחוב שינקין בדרך הביתה ובאחד מבתי הקפה,  ראתה
את החברים שלה, האלו מבית ספר למוזיקה יושבים. היא הצטרפה
אליהם.
"את שומעת? אנחנו צריכים זמרת. בראש שלך?" הם הפילו עליה את
השאלה בלי שום אזהרה.
"בכיף, גם ככה אני מחפשת אנשים לנגן איתם". היא גם חשבה שאולי
היא תתן להם טקסטים. אדם ידע להלחין אותם כמו שצריך בבית ספר
למוזיקה.
אדם היה הגיטריסט.
היה לה נורא כיף לפגוש אותם שוב, ובאמת לדבר איתם. היא הרגישה
כאילו היא חזרה איזה כמה שנים טובות אחורה, חזרה לבית ספר
למוזיקה ולשירות הלאומי.
היא החליטה שתלך איתם אחר כך לסטודיו שלהם, לנסות לשמוע אם הם
עדיין נשמעים כמו לפני שלוש שנים שגם אז היא שרה איתם.
"היינו פספוס. היינו צריכים להוציא כבר אז דיסק ולא לדחות את
ההצעה", היא לא ידעה למה זה עבר לה בראש פתאום. היא אף פעם לא
ממש התחרטה על הדחייה וההתפרקות שבעקבות זה.
גם היו לה כמה שירים טובים בתיק, ואת המחברת הקבועה שלה, אז
אדם אמר שיציץ בזה קצת.
"נמאס לנו לנגן רק קטעים אינסטרומנטאליים. אנחנו חייבים גם
טקסטים, ואת כותבת את הטקסטים הכי חדים, יפים וטובים שמישהו
מאיתנו אי פעם קרא אז שווה לנסות להתחיל מההתחלה." הסביר לה
רן, אחרי ששאלה מאיפה ההצעה שלהם באה.
רן היה הבאסיסט.
היא שרה להם את אחד הניסיונות הכושלים שלה להלחין את השירים
שלה.
הם משום מה נורא התלהבו מזה.
אחר כך ניגנו את אחד השירים שכתבו אז, בבית ספר. זה באמת נשמע
אחרת אחרי כמה שנים, אולי הם באמת התבגרו.
עדי, הגיטריסט השני, וטמטם, (שהשם שלו היה ירון, אבל כולם קראו
לו טמטם, על שם התוף) המתופף, התחילו איזה קטע אינסטרומנטאלי
נחמד, והיא זרמה איתם והוסיפה קולות.
היה ברור שיש להם עתיד.

היא חזרה הביתה. החבר של עמית שוב היה אצלו. הם ראו סרט
בוידאו.
הדירה שלהם הייתה האחרונה בעולם שיש בה וידאו  ולא די וי די.
היא החליפה מהר בגדים ורצה למשמרת בפאב.
להקה צעירה עם מוזיקה טובה הופיעה שם היום. מבחינת מוזיקה לא
היה לה מה לדאוג. היום היא לא תסבול כמו לפני יומיים.
הערב גם היו פחות שיכורים שנמרחו עליה. כמובן שגם היו הקבועים
שהצחיקו אותה ודאגו שהמשמרת תעבור בקלות.
לקראת סוף ההופעה ואמצע הלילה מיכאל והחבורה הקבועה שלו נכנסו
לפאב.
זאת הייתה הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שהוא לא נראה לה
מסומם או שיכור, אלא פיכח לגמרי.
הוא ניגש ישר אליה. ביקש ממנה וודקה רדבול. הוא אפילו לא שאל
מה שלומה, הוא פשוט התייחס אליה כאילו הוא לא מכיר אותה.
פתאום היא הרגישה שכל העלבון שספגה ממנו במשך שנה שלמה, כל מה
שהוא עשה לה, כל הסמים שהוא דחף לה יצאו ממנה. פשוט זעקו
והאדימו והתפרצו.
בעיניים שלו היא יכלה לראות איזו שהיא מבוכה קלה. הוא כן זיהה
אותה, מסתבר שהוא לא תמיד היה מסומם לגמרי בשנה ההיא.
עכשיו הוא פשוט נורא התבייש ממנה.
אחרי שהוא ירד על הוודקה רדבול הראשון הוא ביקש עוד אחד.
לאט היא ראתה שהוא חוזר לעצמו. עוד כמה כאלה והוא יפתח את הפה
ויתחיל עם השטויות.
היא לא יכלה לסבול את מראה הפרצוף היפה שלו, ואת החיוך הזחוח
לעבר החבורה המגעילה והמסטולה שנסחבה אחריו לכל מקום.
לפני שהיא שמה לב הוודקה רדבול כבר היה שפוך לו על הפנים.
הוא חייך אליה, היא חייכה אליו והוא חזר אל החבורה שלו.

עכשיו היא ידעה שהיא באמת יכולה להתחיל את עצמה מחדש.

לא פיטרו אותה בסופו של דבר.
המנהל הכיר את ההיסטוריה בינה ובין מיכאל.
פשוט הזהירו אותה כי הנוהלים מחייבים.

שבוע אחר כך הלהקה (שהוחלט ששמה יהיה דירה למופת על שם הדירה
שלה ושל עמית, כי היא באמת הייתה למופת אחרי הצביעה המחודשת של
עמית) כבר התחילה סיבוב הופעות, בינתיים רק בתל אביב, וגם
נכנסה להקלטות של אלבום.
אין ספק שיש להם עתיד.

יום אחד, כשחזרה לדירה אחרי בוקר של טיול, היא, דניאלה, הסתכלה
במראה, בלי לפחד, לא בחטף, אלא במשך כמה דקות שלמות, הסתכלה על
השיער הג'ינג'י המלא שלה, על העיניים  הירוקות השובבות, על
העור הלבן מסיד, על הבגדים הפרחוניים שלגופה: החצאית, הגופיה
והכפכפים, הסתכלה על הכל
וחייכה.
חיוך לבן גדול ושמח.
עמית עמד מהצד וחייך אליה. הוא צלח את תפקידו, וידע שיש לו למה
להישאר בדירה למופת הזאת.