23.10.05

יום של שמש. שמים בצבע תכלת ובקושי יש עננים. חופש.
מזג אוויר לא שיגרתי בשביל סוף אוקטובר.
אני עומדת בצד ומתבוננת. כל-כך שקט פה, אני חושבת לעצמי. גם
השקט הזה, הוא לא שיגרתי.
ופתאום אני שומעת צעקות בקול קטן.
היא צורחת, "כואב לי, כואב לי!", ובוכה בקול לא קטן בכלל.
אמא באה ונותנת לה נשיקה במקום שכואב.
"הנה, עבר!" היא מחייכת לעברה.
היא עדיין בוכה, אבל נרגעת אחרי מספר דקות.
אני עומדת בצד, וחושבת לעצמי, כמה חכמה היא.
כמה חכם זה לכאוב, לצרוח את הכאב הזה, לדעת שיש מישהו שיבוא
לתת נשיקה, וזה אשכרה יעביר את הכאב. פסיכולוגי או לא. זהו,
עבר, והיא לא צורחת יותר. היא אפילו מחייכת וצוחקת שוב ביום של
שמש בסוף אוקטובר.

זה מצחיק, שדווקא ביום של שמש, המחשבות שבי קודרות. אם היה
גשום וקר, הייתי יכולה להאשים את מזג האוויר, הרי זה מוכח
מדעית, שבתקופות קרות  הנטייה להיכנס לדיכאון גבוהה יותר.
אבל עכשיו אין לי תרוץ. אני גם לא מחפשת אותם כבר. מאסתי מלתרץ
את עצמי בפני עצמי.
עכשיו נותרה ההתמודדות. רק, איך מתמודדים עם כאב כזה ביום של
שמש?
הכל כל-כך זוהר, כל-כך יפה, כל-כך רגוע.
אז למה בפנים הכל גועש וסוער?
הלוואי והייתי זורחת.

"את נראית נהדר, כאילו חזרת לעצמך."
כאילו. כי זה לא באמת. עדיין לא חיברתי את כל החלקים השבורים
שבי בחזרה.
אני עדיין לא באמת חזרתי לעצמי.
ובעצם, למה אני צריכה לחזור להיות מי שהייתי? אני בנאדם אחר
עכשיו. עם מחשבות אחרות, עם נופים אחרים, אנשים אחרים בחיים
שלי. וגם אהבה קצת אחרת.
זה מוזר, איך שבתקופה של כמה חודשים הכל משתנה.
זה מוזר, וזה מפחיד, בעיקר כי זה לא שינוי רצוני, זה לא שינוי
מתוך בחירה. אז איך איתו מתמודדים? ואיך נותנים לו לחדור לתוך
העצמות מבלי לפחד? בדיוק כמו האוויר הטוב הזה שיש לאחרונה,
בדיוק כמו החיוכים האלה שמתביישים לצאת.

אני רוצה ללמוד לצרוח כשכואב לי, ולא לפחד מזה. אני רוצה שיתנו
לי נשיקה במקום שכואב ושהכאב יעבור. אני רוצה להישאר קטנה לנצח
ועם זאת לגדול ולא להירתע מזה. אני רוצה להקפיא את הכאב הזה,
רק לרגע, כדי שאוכל לשים לב לשמש הזו שבחוץ, לירוק הזה מסביב,
ולשמוח.
לשמוח באמת, ו... להיות אמיתית.
אני רוצה לצבוע בי שמש עגולה צהובה-כתומה עם קרניים זוהרות,
אחת ארוכה אחת קצרה. רוצה לצייר פרפרים כחולים-סגולים שעפים
בשמים. וכמובן גם לקשקש רקע בכחול בהיר מסביב לפרפרים ולשמש.
אני רוצה שככה יראה העולם שלי. שגם בימים של גשם וקור אני אוכל
להיזכר בשמש גדולה ויפה ובפרפרים שיוצאים אל החופש ועפים מסביב
לעולם. ולהרגיש את כל אלה חיים בי, בוערים בי. כי הם בי, תמיד.
אני רוצה ללמוד לא לשכוח את זה.
אני רוצה לא לפחד מהדמעות, לדעת גם בהן לגעת.
אני רוצה לאהוב אותך לעד ולא לבכות יותר מאהבה שנגמרה. אני
רוצה לזכור את כל הטוב ששזרנו זה בליבה של זו ולא לפורר את כל
הטוב הזה מבין האצבעות. אני רוצה לקחת את כל מה שהיה לנו, לשים
בקופסא מקושטת, לנעול אותה ולהמשיך הלאה. אני רוצה להפסיק
לייחל לדברים שלא בריאים לי. אני רוצה לדעת להרפות.
אני רוצה לטייל בגשם, לתת לטיפות להיכנס לי לעור ולשטוף את כל
התקופה האחרונה, להוריד אותה מעלי. אני רוצה לקלף את כל השכבות
ולהיות פעם אחת ולתמיד כנה. אני רוצה להביט במראה ולאהוב.

זה כל-כך הרבה לבקש?
אני הרי יודעת שאני יכולה. אני הרי יודעת. יודעת.
עכשיו אני רק צריכה לפתוח את החלון ולהתחיל לבנות את כל
החלומות שבי.
בלי לחץ, בלי למהר. לאט לאט. עם המון זמן לנשום ולעכל.

ושוב השקט הזה ששובר את כל מה שהכרתי בי. ותמונות רצות בראש.
וזיכרונות.
זה מצחיק, איך שביום של שמש בסוף אוקטובר זה מכה בי פתאום ללא
שום התראה.
sana sana culito de rana, si no sana hoy sanera manana.