חוזרת הביתה מהעבודה, עייפה אך מרוצה, מרוצה כי אני יודעת שהוא
מחכה לי בדירה.
בקוצר רוח נוסעת בכבישים, הולכת בדרך בין הרמזורים כדי להגיע
הביתה, אליו.
חושבת לי, אני אכנס והוא יפתיע אותי, אכנס והוא יחבק וינשק
אותי נשיקה רטובה ויאמר "אני אוהב אותך".
נכנסת לבסוף, חושך בדירה, רואה אור קטן בחדר, נכנסת, עייפה,
כבר לא חושבת על אותו חיבוק או נשיקה רטובה, רק על חיבוק חזק
וטוב.

יושב לו מול המחשב משחק משחק מלחמה.
"הי", מחזיר לי חיוך קטן.
נותנת נשיקה בפה זריזה אך לא ממש, והוא בהיסח-דעת ממשיך בשלו.
המשחק ממשיך וכל ריכוזו בו, ממשיך לשחק. לא השתנה.
מורידה את התיק, את הבגדים ואומרת שאני הולכת להתקלח, אומנם
עומדת כמה שניות כדי לראות אם הוא מסתכל עלי. לא.
רוצה שיקום ויתנפל עלי, כל כך רוצה.
רוצה לשמוע "התגעגעתי אלייך".
כלום.

"איך עבר היום", אני שואלת, עונה "בסדר, די עייף".
הולכת להתקלח, חוזרת לחדר רטובה מבחוץ ומבפנים, רוצה שיגע בי,
פותחת את הדלת, שוכב במיטה, הטלויזיה פתוחה כמעט ללא ווליום,
חצי רדום.
פושטת את המגבת, השיער ממשיך להרטיב לי  את הגוף, הטלויזיה
עדיין דולקת.
אוכלת את עצמי מבפנים, שותקת, מתנגבת ולובשת תחתונים ונכנסת
למיטה לצידו.
מלטפת אותו ברכות, "אני עייף מאוד", הבנתי את הרמז.
"גם אני עייפה" משקרת, אני כן עייפה אך יותר עייפה מהמצב.
לא שכבנו שבוע, לפני כן גם לא ממש.
רוצה שירצה אותי.
מלטפת אותו שוב, מעט, "לא היום, אני ממש תשוש".
מסובב לי את הגב כרגיל והולך לישון.

עברו ככה הרבה ימים, בסדר שונה לפעמים, "אני אוהב אותך, זה לא
מספיק?"
לצערי לא
"זה שאני בא אלייך כמעט כל יום לא מראה לך שכן"?
לא.
למחרת, החליט שהוא מרגיש שהוא חייב ללכת בדרך שונה, לעשות
מצוות, להתקרב לדת.
מרגיש חצוי בין האהבה שלו כלפי לבין מה שהוא רוצה לעשות.
הדת ניצחה.
עשה זאת גם בשבילי כביכול, לא רצה לשנות אותי, אני רציתי לנסות
דרך חדשה.
חיים שלמים של עתיד משותף, בית, ניפץ תוך שעה.
עזב למחרת בבוקר.

נשארתי עם הדירה שלי, הזכרונות שלנו פה וכל מה שאני רוצה לעשות
זה לא להיות פה יותר.
להיעלם.
שוב שבר את המילה שלו, שוב הפר את הבטחותיו, שוב.