כל ההתחלות קשות. אבל ההתחלות הקשות ביותר הן של מה שכבר צריך
היה להיעשות. בשעות בין הערביים, עם העננים הסגולים והכוכבים
הראשונים שמציצים, מחלחלת בך ההכרה: עוד יום נגמר, ואני את
משימתי לא התחלתי, במירוץ הזה נשארתי שוב מאחור. הרוח הקרירה
מלחשת הבטחות על מה שיכול היה להיעשות לו רק היית תופס את עצמך
בזמן.
הערב מוחק הכול. צדק מי שהחליט שהיום היהודי יתחיל בערב - קו
עבה עובר בין היום לערבו. הצבעים מתהפכים: הרחובות חשוכים, תוך
הבתים מואר באור זהוב של עיסוקי הערב, או באור הכחלחל של
הטלוויזיות (מדורת השבט בוערת).
בשעות הערב עולות בי מחשבותיי היפות ביותר, ואני מנסה לשרבט
אותן על פתק מנטאלי, שלא ילכו לאיבוד. אני מחטט בזיכרוני
ומעלה: במשחקי הפכים, ניגודים, כמו אור וצל, מקבלת התמונה את
נפחה האמתי. כדאי לכתוב על צילום. ומבטל: כבר נעשה פעמים מספר
בשנים האחרונות, כדאי לדחות את הכתיבה לימים בהם יישכח הנושא,
ואזכה בכבוד של למשות אותו מתהום הנשייה.
רעיון נוסף: בזמן שבעלי הבית לא נמצאים או ישנים, מנהלות חיות
הבית חיים משל עצמן. מדברות, מהלכות על שתיים, משתמשות ברהיטים
(שאותם אשאיר אילמים, לפחות בינתיים). כשבני הבית האנושיים
חוזרים, חוזרות החיות, כבכוח כישוף, להיות אילמות. בגדים
חוזרים לארונות בסדר מופתי, כמו בקסם של מרי פופינס. עד הפעם
הבאה. לא רע, אני טופח לעצמי טפיחה מנטאלית על השכם (המנטאלי).
עוד כמה כאלו ואולי אפשר יהיה לכתוב ספר סיפורים פנטסטיים, או
במקרה הגרוע ביותר, יצא מזה ספר לילדים. הייתי קורא סיפור כזה
כילד?
מספיק, אני מחליט. מחר, כשאחזור הביתה, אתחיל במשימה סוף סוף.

אולי כדאי שאספר הכול מההתחלה.

זה קרה אחרי הפסקת הצהריים לפני כחודש. בעבודה היום מטורף, שוב
אותו חסר זהירות בקצה המסדרון פתח חלון מבלי לסגור את הדלת,
הרוח מפריחה באוויר את כל הניירות על השולחנות והסדר לעולם
אינו מושב על כנו. את ארוחת הצהריים שלי, כמו את ארוחת הבוקר
ואת כוסות הקפה התדירות, אני מעביר בחברת שותפיי לחדר. אנחנו
שלושה: בילו הגדול והכבד, שמדבר ועושה הכול כמתוך חלום ואינו
נחפז לעולם. בילו דובק בשגרה, לעולם לא ייזום ולא ישנה דבר.
וכניגוד מושלם שלו בודית, קטנה ונמרצת, קורנת אנרגיה תזזיתית
של מתקנת עולם ותמיד ממהרת לאן שהוא. היא ג'ינג'ית, כמובן.
אנחנו מסתדרים היטב. תחומי העבודה מחולקים בינינו כך שאנו
עוסקים בהיבטים שונים של אותו העניין, ויכולים לעבוד בנפרד
לגמרי או לשלב כוחות. פרט לכך, יחסינו טובים, אם כי אחרי שעות
העבודה כל אחד עומד בפני עצמו, אם כי לפעמים צצות תמונות של
בני זוג וילדים מבעד לערימות הניירת שעל השולחנות. אבל ככה
בעצם הכול התחיל, המשימה המקוללת הזו. חלון נפתח, הרוח נשבה
בחוזקה ושלושתנו ישובים על הרצפה כילדים, מנסים למיין ולסדר את
הניירות שכיסו אותה. לידי התגלגל פתק מקופל. פתחתי את הקפלים
והתגלה דף נייר תלוש מעיתון על הפינה התחתונה הופיע תאריך של
השבוע שלפני כן. רפרפתי מוכנית על השורות הספורות, המחורזות,
ולפתע זינק לעיני שם מוכר מתחת לאותן שורות - ע. בילו. התמקדתי
באחת, וקראתי שוב את השורות שעל הדף. אני מביא אותן כאן במלואן
מכיוון שיש להן קשר ישיר למה שקרה לאחר מכן.

בין ערביים
הערב יורד על שפת הנהר
על ספסל שבפארק זקן התיישב.
מאופק רחוק עולה הסהר
צינה נופלת ורוח נושב.

על ספסל בפארק זקן התיישב
מכורבל במעיל, מקל בידיו.
צינה נופלת ורוח נושב
למרחק הכחול מביטות עיניו.

מאופק רחוק עולה הסהר
מכורבל במעיל, מקל בידיו
הערב יורד על שפת הנהר
מה שהיה לא ישוב אליו.

ובתחתית - עיני לא הטעו אותי - אותה החתימה. שריקת תדהמה נפלטה
משפתי. בילו החולמני והיבש, חסר ההשראה? שירה? הלכתי לעברו
והושטתי לו את הפתק. הוא הרים את עיניו באטיות והסמיק. "לא
ידעתי שאתה כותב", לעג התגנב לקולי בניגוד לרצוני. בודית הרימה
את ראשה בפתאומיות, קפצה על רגליה וחטפה את פיסת הנייר. לאחר
כמה שניות החזירה אותה לבילו, זיק ניצת בעיניה, שלא ידעתי
לפרש. "פרסום ראשון?" היא שאלה את בילו הנבוך, שלא ידע את
נפשו. "דווקא לא. אני מרבה לשלוח שירים וסיפורים לעיתון, לפחות
אחד בשבוע, ולפעמים הם מתפרסמים". המשכנו לעבוד בדממה. "נו?"
הפר בילו את השקט, בנימה שעוד לא שמענו ממנו. קולו היה רם
וערני. "מה דעתכם?" הרמתי את עיני אל פניו, בתחושה מבשרת רעות.
אכן, אוזני לא הטעו אותי. האיש היה - כיצד לומר זאת - מלא
בתקווה. עיניו ברקו, לחייו היו סמוקות, ולי הוא אף נראה צעיר
בשנים אחדות. בודית ואני החלפנו מבטים. "תראה, בילו, אנחנו עוד
צריכים לחשוב קצת, קשה לקבוע דעה במהירות כזו", ניסתה בודית
להציל את המצב. דממה השתררה, כמדומה - עמוקה יותר מקודם. בילו
נראה כמו בלון שנופח לפני שבוע וכבר התחיל לאבד אוויר. הוא
השפיל את כתפיו, הרכין את ראשו והמשיך למיין ניירות. כשעה עברה
בשקט. פתאום, הוא הרים שוב את ראשו. "תראו, חברים, מעולם לא
קיבלתי תגובה על שום דבר שכתבתי. החברים והמשפחה שלי מהנהנים,
מחייכים ואומרים כמה מילים לא מחייבות. אני לא יכול יותר. אני
צריך לשמוע דעה עכשיו, ביקורתית ככל שתהיה. בחייכם, אנחנו
אנשים מבוגרים, אתם יודעים לתת ביקורת ואני יודע לקבל אותה.
קדימה, פרזנט, אני רואה שיש לך מה לומר".
ידעתי שאין דרך לחמוק מזה. אז יישרתי את גבי, נשמתי עמוק,
הבטתי עמוק לעיניו של בילו ואמרתי: "תראה, בילו. כל הכבוד על
האומץ והיוזמה, החריזה מאוד יפה וגם תיאור הנוף משכנע. אבל מה
אוכל לומר. זה בינוני". פיו נפער בתדהמה "מה?" "שמעת אותי.
בינוני. בנאלי. קיטש. אין אף מחשבה מקורית בשיר הזה. רק מבנה,
וקצב וחרוזים. וזה נחמד מאוד, אבל תסלח לי, ההשוואה הזו בין
סופו של היום לסוף החיים, ובין קור וצינה מוחשיים לאלו שנובעים
מבדידות וחרטה, כבר נלעסה עד דק. וגם האופן שבו השיר מדוד.
הנושא שגרתי, ובשילוב עם החריזה  והמבנה זה כבר יותר מדי.
מזכיר את שיריו של חיי..." "אתה לא מתכוון לזה!" הוא קטע אותי.
בודית ניסתה לקום, והניירות שלידה רשרשו. בילו פנה לכיוונה.
"ומה את אומרת? את מסכימה אתו?" שאל, ועיניו בורקות בפניו.
הסומק הביישני של קודם פינה מקומו לאדום בשל של כעס עולה.
"תראה, בילו..." גמגמה בודית. לא יאמן, חמש עשרה שנים אנחנו
עובדים יחד וזו הפעם הראשונה בה שמעתי אותה מגמגמת. "אני
מסכימה עם פרזנט... יש לך בעיה של תוכן שמוצג באופן שהוא כבר
מזמן לא רלוונטי..."
"לא רלוונטי..." מלמל בילו בינו לבינו. האדום הבשל שמקודם פינה
את מקומו לגוון ירקרק. קרבתי אליו והנחתי את ידי על כתפו
בהשתתפות. "בילו, אתה הרי יודע שלדעתנו לא נודעת כל חשיבות.
השיר התפרסם. ודאי חברי המערכת מעריכים אותו יותר מאתנו. אנחנו
הרי לא מתמצאים בשירה, בודית ואני, אנו אנשים טכניים..." אך
בטרם סיימתי את המשפט הדלת נטרקה. בילו נעלם, ולא הופיע גם
בימים הבאים.

הימים עברו. שבוע העבודה הסתיים, ובילו לא הופיע. ניסינו
להתקשר, אך לא הייתה תשובה. השיחות בינינו עסקו עתה אך ורק במה
שקרה ומראה כיסאו המיותם של בילו מילא אותי בכבדות. את השבוע
שאחריו התחלנו בתחושה הולכת וגוברת של אשמה. בילו המשיך לא
לענות לטלפונים.

לקראת סוף השבוע אי אפשר היה לשאת עוד. החלטנו: לאחר העבודה
נוסעים אל בילו. הגענו לביתו והקשנו. לאחר כמה דקות הדלת
נפתחה. זוג עיניים בורקות בפנים קמוטים הציץ מבעד לסדק. כשבילו
ראה אותנו עיניו התרחבו ופיו נפער, והדלת החלה להיסגר. בודית
הזריזה הכניסה את רגלה בחרך. "בילו, אנו מבקשים לדבר עמך. מצב
עניינים כזה לא יכול להמשך". בילו פתח את הדלת, באי רצון.
התיישבנו בסלון. כל מילות ברכה לא נאמרו. הבית נראה ריק, אפילו
בשעת ערב זו. בודית פתחה. "אנחנו מצטערים על כי פגענו בך.
היינו צריכים להסתיר ממך את דעתנו. בוודאי גרמנו לנזק. הרשה
לנו לפצות אותך. נעשה כל שתבקש, רק תחזור למשרד". בילו ישב,
זקן וכפוף בכורסה הגדולה. הוא התכרבל בחלוקו הישן כאילו צינה
שררה בחדר. ישבנו, בעוד הלילה נופל בחוץ. לפתע, בילו הזדקף.
הוא כחכח בגרונו ואמר לפתע, בקול צרוד של מי שלא השתמש בו זמן
מה. "אחזור. ואקבל את התנצלותכם. אך בתנאי אחד: על פרזנט לכתוב
שיר או סיפור ולשלוח אותו לפרסום. כדי שיראה הוא בעיניו מהי
חשיפה עצמית שכזו לעולם שבו אינך אלא מספר מילים סדורות על דף,
שאפשר ללעוג להן. עולם שבו הרבים הנאנקים נרמסים תחת עולם של
הזוהרים והמפורסמים, עולם שבו אם אינך גאון - אינך דבר".
השתרר שקט המום. הדמדומים פינו מקומם לסהר חיוור שעלה מהאופק
המזרחי.
מה יכולתי לומר?  
איך אפשר לשכנע אדם שגמר אומר בדעתו?

והנה אני. שבועות לאחר אותה התרחשות. לא עבדתי מאז. נודד
ברחובות עירי, אבוד וחסר מנוח. מחפש נואשות אחרי אותו בדל
רעיון שאוכל לעבד לכדי התרחשות בדיונית כלשהי ובכך להפטר סוף
סוף מעונשי. להגיש לבילו, בנוכחות בודית, דף עיתון ובו יצירה
החתומה "ה. פרזנט".