הנה כיביתי עוד סיגריה, כבר נהיה מעיק לבלוע רעל במנות קטנות
רק בכדי להמנע מלגעת בחיים.
הלב כבד עלי, ידי כבר מותשות מלאפר,
שגרת חיי הבילויים הסתמיים שוחקת אותי, אני רוצה לבד, לבד שלי,
לבד איתי, מנוחה.

תמיד התיימרתי לא להודות בכאב, להתעלם מהתחושות. עטתי עצמי
בעשרות חברים ומאות ידידים כדי למנוע מהתחושות מהלהפציע בי,
מרגעי הבדידות מלזחול חזרה לחיי, אך זה לא עובד.
הן תמיד מצליחות לחדור את שיריוני, זה המצופה בשמחת חיים ורוח
צעירה. הן שם.

חדלתי מלשכנע את סובביי בחוסני הנפשי, ברוחי החזקה. מלנסות
ולשכנע כי איני זקוקה לאהבה, אני כה עצמאית ואם בכלל אחת שכזו
רק תפריע לחיי העמוסים. כל הסיפור הזה של הלב בכלל, כולו
טרחני.
הרי מהו, הלב, בסופו של דבר? עוד איזה איבר מדמם, שריר?
מה לו ולתחושות? לרגשות?
אני לא באמת יודעת מהי התשובה לזה ואם בכלל אחת כזו קיימת, אני
רק יודעת שאני כבר הפסקתי להסתתר, להתחבא.
איני חזקה כל כך כמו שנהניתי להתיימר. כן, אני רוצה אהבה. כן,
יש בדידות בחיי בכל רגע דל בו איני בורחת לקשרים יומיומיים
ולעיסוקים חסרי משמעות.
במקום זאת החלטתי לאמץ או להכנע, תקראו לזה איך שתקראו. זה לא
באמת משנה.
במקום לברוח מעצמי, אני נכנעת לתחושות, למחשבות ולרגשות. הם שם
תמיד
ואני נכנעת לכובדן הדוחק בכתפיי, לעומסן שכה היטבתי לנשוא.
במקום זאת אני מאמצת אותן לחיקי, לליבי, לתוכי. ומדליקה לי עוד
סיגריה...