סיימתי את העמוד האחרון, כמובן שסיימתי עם תפנית מרגשת. הנוסחא
כבר ברורה. אני לא יודע איך להסביר את זה במדוייק, מתחילים
מסיפור בנאלי: איש ואישה, הורים וילדים, משפחה, ביה"ס... משהו
מוכר.
לאט לאט מתחילים לחפש איפה אפשר לסדוק, איפה ניתן להכניס עוד
אלמנט, איפה העלילה ניתנת לעירעור.
גם הספר הזה יהיה רב-מכר בדיוק כמו קודמיו.
ישרוד 5-6 שבועות בראש רשימת רבי-המכר הישראליים. אחר כך יגיעו
מסעות היח"צון. עוד ראיון, עוד אירוע רישמי, עוד תגובה
לעיתון.
זה החלק השנוא עליי, לא בגלל שאנשים מסתכלים עלי, לא זה לא זה.
אלא בגלל הפלצנות שהם דורשים ממני, ואני - אני משחק ישר לתוך
ידיהם. זה מצב לא נעים, אתה יודע שאנשים מסתכלים עליך כאילו
אתה ורק אתה תוכל למצוא את הקלישאה המרגשת ומשעשעת היחידה -
ואז! אז תהפוך לאלוהים...

ואני יודע שזה נשמע כמו פרק רע ב"צעירים חסרי מנוח". הרי מי לא
היה רוצה להיות אלוהים. ובכנות - אני לא הייתי רוצה להיות
אלוהים, זה מפחיד אותי, רק המחשבה מלחיצה אותי והופכת את עורי
לעוקצני במיוחד. זה גם יהיה מאוד אידיוטי מצידי, אחרי כל השנים
האלו שהאשמתי אותו וטענתי לרעתו, לנסות ולהחליפו זה מהלך
התאבדות ברור, אופייני לחמאס ובטח שלא לי - אני לא כ"כ
מטומטם.
אולי הוא באמת לא מסתדר שם מי יודע מה, אבל מה שבטוח זה שאני
רק אצליח להחריב מה שעוד הצליח לעמוד. ואני הרי כבר אלוהים,
אלוהים של היקר ביותר בעולם. האלוהים של עצמי! אז למה אני צריך
עוד קהל?

זה כל כך קל שזה כבר לא יאמן, לשלוט לעצמך על החיים, להיות
אלוהים שלך ולמענך. כל כך קל שאפילו התחום המקצועי נראה משעמם,
הרי אין קל יותר מלכתוב 18 רבי מכר, אתה לא חושב? אפילו
הרעיונות כבר זורמים כמו מים בברז עם נזילה... מה זה יהיה
הפעם?
אולי קשר בין אחות למטופל? מצויין!
 קשרים ריגשיים? - יש!
 מצב התחלתי בשיגרה? -יש!
 סחרורי עלילה? - יש!
 תפנית מפתיעה? - יש!
 סיומת קורעת לב? - יש!

אוקיי, אני מוכן...