מוקדש לאחותי הקטנה.
26.02.03

גודלת לי בין האצבעות,
את כבר לא בוכה כשאת נופלת.
ידך כבר לא כל-כך קטנה,
רק מדי פעם את שואלת.

לומדת לשקר את האמת,
לומדת את דמעותייך לאגור,
יודעת מתי לומר מילים
ומתי את הפה צריך לסגור.

אני מרגישה איך את גודלת לי, ילדה,
עוד מעט כבר לא תהיי ילדה יותר.
רואה אותך גודלת לי, ילדה,
לא רוצה שתגדלי כל-כך
מהר.

בונה חומות כשרע או קצת עצוב לך,
כבר לא מספרת לי הכול,
יש לך סודות עם נשמתך,
שאת לא מדברת אותם בקול.

משחקת במשחקים של מניפולציות
ולא בקוביות, שאז בנית,
צובעת בשלל צבעי הקשת
ולא מציירת שמש חייכנית.

כבר אין קו של דשא וקו של שמים,
ומזמן את כבר לא בעגלה,
מידת הנעליים שלושים וארבע,
כן, ילדה, את כבר גדולה.

כותבת שירים מלאי תמימות,
אבל התמימות - גם היא עוד תיעלם,
והלב, הלב שאת מציירת,
את עדיין מציירת אותו שלם.

כבר אין לך בכלל שיני חלב,
והחזה לאט-לאט מתחיל לגדול.
גם שערות עוד מעט יצמחו לך,
ואת כבר בולעת כדור של אקמול.

אני מרגישה איך את גודלת לי, ילדה,
עוד מעט כבר לא תהיי ילדה יותר.
רואה אותך גודלת לי, ילדה,
לא רוצה שתגדלי כל-כך
מהר.

רוצה להקפיא את הזמן ככה, עוד קצת,
שתישארי כזו קטנה וחמודה.
ובעצם, אחותי, אין מה לעשות,
בשבילי את תמיד תהיי
ילדה.

מרגישה איך את גודלת לי, ילדה, ועוד מעט כבר לא תהיי ילדה
יותר.
אבל על ילדותך הנצחית הזו, ילדה, אני לעולם לא אוותר.

אוהבת אותך.