הוא ראה אותה תמיד כשהוא בא לחכות לאוטובוס, וכשהאוטובוס הגיע
היא לא עלתה. היה לה שיער שחור ופנים לבנות. היא תמיד עמדה
באותו המקום. כשהיה מגיע לתחנה - היא הייתה שם. כשחיכה בתחנה -
היא הייתה שם. כשהוא עזב את התחנה - היא הייתה שם. וכשחזר
לתחנה - היא עדיין הייתה שם.
תמיד באוטובוס הוא ישב באותו המקום - מתבונן בה דרך החלון.
מבט הקרח שלה, הקוקיות שמהן השיער השחור כפחם וחלק בצורה שהוא
מעולם לא ראה יצא מהן בצורה מושלמת ומוזרה, השלמות בפריטים אך
חוסר היופי והכיעור בגופה גרמו לה להיות לא אנושית. זה משך
אותו.
מעולם לא נוצר ביניהם קשר עין, הוא התבונן בה רבות אך היא תמיד
התבוננה לכיוון הכביש.
הוא אינה ידע אם היא בכלל עוזבת את התחנה, הוא מעולם לא ראה
אותה בבגדים שונים, הוא בעצם מעולם לא ראה אותה עוזבת או מגיעה
לתחנה, היא תמיד הייתה שם.
הוא מעולם לא שמע את קולה, אך תמיד דמיין אותו. הוא רצה לפנות
אליה, אפילו לשאול רק "מה השעה?" או "איחרתי?" אך לא היה לו
מספיק אומץ.
להתבונן בה הפך להיות לו כהרגל, כשגרה. ולשגרה הזו התחיל להגיע
גם בחופשים רק כדי להתבונן בה. וגם בחופשים, וגם בחגים וגם
בימים רגילים היא הייתה שם, עומדת זקופה, באותה נקודה עם אותה
התסרוקת ואותו המבט. וכשהאוטובוס הגיע הוא עלה והיא נשארה. היא
כל כך קסמה לו שהוא הרגיש צורך לראות אותה כל יום, וגם כשעבר
דירה הוא המשיך להגיע לאותה התחנה, באותה השעה ועלה על אותו
האוטובוס והתבונן באותה אחת - בה.
יום אחד הוא שבר את השיגרה - הוא נישאר בתחנה. במקום לעלות
לאוטובוס הוא נשאר ובהה בה. הוא לא חשב על דבר, וההתבוננות בה
לא גרמה לו הנאה, ובכל זאת - הוא נשאר.
היא לא זזה בכלל ולא הסיטה את מבטה מהכביש. והוא - המשיך
להתבונן בה.
כבר הגיעה השעה שבדרך כלל הוא חוזר אל התחנה ועבר האוטובוס
שממנו הוא תמיד יורד אך הוא -לא זז. עבר עוד אוטובוס, ועוד
אוטובוס ועוד אוטובוס והיא - לא זזה. כבר החשיך והם - לא זזו.
פתאום היא הפנתה את ראשה לעברו והתבוננו בו, ישר בעיניים. מבטה
צרם לו.
עיניה היו גדולות וכהות, כהות כל כך שאפשר היה לחשוב ששחורות
הן, אך צבען היה חום.
היא הסתכלה עליו ישר לעיניים במשך דקה. והוא, ללא בושה, המשיך
לבהות בה. עבר עוד אוטובוס בתחנה, ובפעם הראשונה הוא ראה אותה
עולה. הליכתה הייתה רגילה וכשביקשה כרטיס הוא שמע את קולה
הרגיל. הוא עקב אחריה במבטו דרך החלון, היא פתאום כבר לא הייתה
כל כך מושלמת. פתאום הוא ראה שהתסרוקת שלה אינה מושלמת, שבגדיה
נראים רגילים. פתאום היא נראתה אנושית. הוא עדיין לא הבין מדוע
היא עומדת כל יום בתחנה, אך כבר לא היה לא עניין בזה.
ולמחרת הוא חזר לאותה התחנה, באותה השעה ועלה על אותו האוטובוס
והמשוך להתבונן באותה אחת - בה. וכשהגיע לתחנה היא הייתה שם
עומדת זקופה, באותה הנקודה עם אותה התסרוקת ואותו המבט.
חוסר האנושיות נעלם ממנה אך בכל זאת עליה הוא המשיך להתבונן.
לא מפני שסקרנה אותו ולא בגלל שעניינה אותו אלא בגלל הערצה.
הערצה שאינה נעלמה גם כשגילה שאינה היא מושלמת בגלל שאותה
הערצה הייתה לו נחוצה.