רציתי לשאת אותם אתי,
שני קווי הדם האלכסוניים שעל שפתיי,
מעוררי סימפתיה אדיבה.

רציתי לשאת אותם אתי בתקווה שיימחו בנשיקה
מתערטלת
עם נקישות שיניים קטנות.
ערטול הנשיקה בתקווה ישרטט לי
עוד כמה קווים על שפתיי,
עוד כמה חורים.
כך יוצרת לי ארכיון משלי.
ארכיון פצעים.

כמובן שלא בכיתי
התאמצתי גם שלא לצחוק
שמא חורי הדם שעל שפתיי
יתייבשו
יתקלפו
ויתפוררו במהירות,
בצורה כזאת שלא אוכל לשמרם.

אותו הארכיון שאותו אני שומרת בקנאה
יתרה,
הוא ההוכחה היחידה.
לכן גם לא דיברתי.