זה אימייל ששלחתי לחברה שלי... יום אחרי שנפרדנו... אני מקווה
שנחזור... תנו מבט בבקשה... ואני אשמח לגביי תגובות (ולא
תגובות לגבי החיים המשעממים שלי) "-- לגבי הכתיבה !!!

הבוקר מתחיל ברעש של אנשים שמתחילים להתארגן: מכונת גילוח,
ארונות נפתחים ונסגרים. דלתות.
שעון מעורר שמצלצל בבית השכן מעיר אותי משינה לא עמוקה בכלל.
אני לוקח לי עשר דקות להירגע, ואז יוצא מהמיטה בעינים
מטושטשות, מוכן ומזומן לעוד יום חרא. שוטף פנים עם מים וסבון,
מצחצח שינים שוב שוטף פנים. אני חוזר לחדר ופותח מוזיקה.
מוזיקה זה כמו בגדים, מוזיקה זה כמו משתמשים ב KGS . זה מתחלף
עם האופנה, ולכל אחד יש אופנה משלו. כמו כן יש מוזיקה שאתה
משאיר בבית, מוזיקה שאתה הולך לישון איתה, קם איתה בבוקר, חוגג
יום הולדת וכו'. אני בוחר להתחיל את הבוקר במוזיקה מזרחתי לא
אסלית בכלל. איל גולן. אחרי שיר או שנים אני כבר ער דיו כדי
ללבוש חולצה רק כדי שלא יהיה קר. אם השירותים תפוסים אני והלך
לאכול, אם הם ריקים, אני עושה מקלחת. היום הם ריקים, אני מתקדם
בצעדים עיפים לשירותים, אחות שלי פתאום יוצאת מהחדר, נכנסת
לשירותים וסוגרת את הדלת... "
אז יורדים לאכול... אני עושה פניה של 180 מעלות ויורד לקומה
למטה. שם אני אוכל קערת דגנים גדולה מאוד עם חלב, ממלא שוב,
ואוכל שוב. אני עולה למעלה. אם השירותים תפוסים אני שומע
מוזיקה, אם הם ריקים אני שוטף שוב שיער ופנים ושוב מצחצח שינים
ושוב שוטף פנים. אם יש זמן למקלחת אני מתפשט, מסתכל טיפה על
עצמי במראה... מחפש איזשהו רמז ליופי אנושי... טוב, שרירים.
וזה הכול.
אחרי המקלחת יש לנו בדיוק 5 דקות לצאת... אני עושה זריקה, אני
שם איזה ספר או שניים רק כדי להרגיש שסידרתי תיק. הנסיעה
במכונית לבית ספר נמשכת 10 דקות בערך, בהם אני חושב על איך
שערבה מתעוררת, והולכת לבית ספר... בטח עוד 20 דקות בערך.
מסתכל שוב על הפלא', מקווה שיש לי שיחה שלא נענתה, אבל היא כבר
לא מתקשרת. בבית ספר פאנן, אני אומר לכולם שלום בדרכי המיוחדת.
לנכון אני נותן כאפה חלושה "מה קורה כפרה" והוא משיב לי בקול
צפרדע "הכול טוב נשמה". שלומי זה הפך לחיבוק, בכלל שלומי הוא
בחור מאוד טאצ'י מאז שדורין חברה שלו. זה מצוין. גם טל עכשיו
טאצ'י, בגלל שלומי. ליאור זה כבר סיפור אחר. אחרי שאומרים שלום
אני מסתובב איתו או יושב לידו בכיתה, שואל איזה שיעור עכשיו מה
שלומו וכו'. לא שהוא שונה מהשאר... אבל במובן מסוים כן. מת על
הבחור הזה. שיעור אנגלית שיעור לצחוקים... ואחרי שאני מספר כמה
בדיחות הגונות, זורק טיפה ניירות, מתכתב עם אולינה, או נועה,
או ליאור (שיושב לידי אז לא חוכמה) אני משתתק. וכולם מסביב
מדברים וצוחקים, אבל אני בטראנס. חושב כמה בא לי את ערבה פה.
רק לחבק אותה, ושתגיד לי שהיה לה יום קשה ושהיא רוצה חיבוק.
ואז אני יוצא מהטראנס... ערבה כל הזמן בראש שלי, אבל לפעמים
אני יוצא מריכוז בגלל המחשבות. המחשבות שחושבות האם היא חושבת
אותם מחשבות, והאם היא חושבת שאני חושב שהיא חושבת אותם
מחשבות?
כל היום עובר בערך באותה מתכונת. בהפסקות יש יותר צחוקים...
וכשנחומי עובר עם איזה טראנס עסיסי (בדרך כלל לא ממש) אני רוקד
לי, או לפחות עושה איזה צעד תימני. ואז ניזכר שוב בערבה שלי,
חבל שאין לה פלאפון להתקשר אלי ושאני אגיד לה שאני ממש שמח.
אבל היא לא יכולה להתקשר אלי, לא בשעה כזאת ולא עם הפלא' שלה.
אז אני מפסיק את הצעד תימני, ואני כבר לא שמח.
בדרך הביתה אני נזכר בימים שהיתי מתקשר אליה אחרי בית ספר,
ובאוזן היה מגיע אלי אייל גולן. והיא לא היתה עונה, אז הייתי
מחכה עוד רק בשביל המוזיקה ומנתק. אני מגיעה הביתה. חושב האם
ערבה סיימה מוקדם היום אולי... בכל מקרה היא לא במסן, והיא
מסיימת היום בשתיים אז אין טעם להתקשר הביתה. אני פותח את המסן
ואחרי חצי דקה היא מתחברת כאילו קסם. אני נרגש. שמה נוצץ בזהב
ברשימת המשתמשים
הי
הי
מה קורה?
בסדר ואתה?
ככה שורדים... וואי את שומעת, היום המורה ל...
אני צריכה ללכת...
בי
בי
עכשיו אני באמת מבואס, לאן היא הולכת? למה היא לא יכולה לומר
שהיא מצטערת? טוב, לא נורא, אולי אבא שלה לקח ת'מחשב או משהו.
אני מחקה לטלפון או משהו, הוא לא מגיעה. אני יושב ומדבר עם כל
מני בנות במסן. כבר מזמן שאני לא מדבר עם בנים. הם פשוט לא
מבינים כלום, בנים זה עם דפוק. אבל הכי כיף להיות בן, כי אז
אפשר לנשק בנות. אני רוצה לנשק רק בת אחת. וכל הבנות שנוקבות
בי עיניים באוטובוס, שואלות מה השעה למרות שאין לי שעון, ואני
עונה להן בגסות שמבריחה אותן אבל לא את המבטים. זה לא נעים כבר
לנסוע באוטובוס. כשאני עולה לאוטובוס מלא בזקנים אני שמח. כולם
יושבים באוטובוס, אנחנו מאוחדים יחד. וכשעולים איזה שני נערים
מדברים בקול רם, אני נותן בהם מבט מאשים כמו שאר הזקנים.
הולך לטלוויזיה, אין מה לראות... אז אני לא ממש מסתכל, דואג כל
הזמן שהפלא שלי לא על שקט, ושהוא עלי. ערבה עוד לא התקשרה. אני
שוכב ולא מסתכל בטלוויזיה הדלוקה. חושב על ערבה. זה מין שעת
חשיבה כזאת. מנסה לסדר את המחשבות. מי צודק במריבות. מי גורם
לבעיות. משכנע את עצמי שזה אני ולא היא. כי לימדו אותי שקודם
להסתכל על עצמך ורק אחר כך על אחרים. ואז כשאני בא לדבר איתה,
להגיד לה איזה משהו מעודד, לספר לה איך היה בטוניסיה, מה היה
כמו שהבטחתי.
ושוב היא נעלמת, הפעם מוסיפה מצטערת... כי היא קלטה שבאתי לדבר
איתה על משהו. אני שואל את עצמי עם מי עוד היא דברה מקודם. האם
הם נעלבים מזה שהיא נעלמת. או שאיתם היא הספיקה לצחוק ולדבר
ולדסקס. מפסיק לחשוב על זה, סתם עושה לי עוד יותר רע. שוב
משעמם... שוב מדבר עם אותם בנות משעממות. אני מדבר איתן כל כך
הרבה כבר... הן כבר לא משעממות בכלל. ולכל אחת יש עצה אחרת
לגבינו (אני וערבה) ורובן אומרות לי להיות דורש יותר ולא
להיכנע לכל דבר. הם יועצות ממש טובות. חבל שבשטח זה קשה. אם
אני לא אתקשר... מי יודע כמה שנים ייקחו עד שהיא תענה לי (ככה
אני מרגיש). ישר אני חושב מה ערבה תגיד כשתשמע אותי חושב ככה:
"די כבר לחשוב כאלו דברים, זה מעצבן", ואז חושב מה הייתי רוצה
שתאמר: "חח חמוד שלי, אתה יודע שאני אתקשר הרבה לפני, למה אתה
מלכלך". מרגישים את ההבדל? אני לא אוהב עוינות... תשובה עוינת
זה למשל כשאתה מבקש מלח בארוחה משפחתית והאימא שואלת "האוכל לא
טעים ככה?" אני חוזר לטלוויזיה. חושב מה עשיתי רע שבגלל זה
ערבה לא אוהבת לדבר איתי. אני יודע מה עשיתי רע. אמרתי שרע לי.
זה מה שעשיתי רע... מעתה אני אשתוק. הולך לישון עצוב... חושב
שאם ערבה לא מרשה לי להתלונן שרע לי, זה אומר שלא אכפת לה שרע
לי. ושוב מדמיין את התשובה העוינת לגבי זה : "בטח שאכפת לי,
תפסיק לחשוב שלא אכפת לי" ואז אני עונה בפחד "אבל ככה אני
מרגיש :("     "אז אל תרגיש ".  מדמיין לי שוב את מה שהייתי
רוצה שתאמר, "עופר מאמי :( אני אוהבת אותך, די להרגיש שלא אכפת
לי, אין לך מושג כמה כן אכפת לי", ואני נשאר עם המחשבה הזאת ,
חושב לעצמי שזאת הערבה שאני מכיר, כי ככה היא היתה לפני חודש
חודשיים. מה קרה?
לא משנה מה קרה... אני אוהב אותה איך שהיא. ואני שמח שהיום
נגמר כי בחלומות הכול תמיד מאושר. אין לי סיוטים כי אני גם ככה
לא זוכר חלומות. אני מתעורר שוב. מתפלל שהיום אני אדבר איתה
יותר. אבל היום זה כמו אתמול, וכמו מחר. אני לא השתניתי, היא
לא השתנתה, הנסיבות לא השתנו. רק התאריך.
מאמי כתבתי את זה ברוח טובה... אני לא יודע אם אני רוצה שנשאר,
כי אני לא רוצה לסבול יותר. אני רק יודע שאני אוהב אותך. ואם
תרצי להרים אלי טלפון, ולבקש ממני שאני אחזור אלייך... אני
אבוא מהר יותר מקליע נורה. אני כל כך אוהב אותך... כל מה שאני
רוצה זה הדדיות מופגנת... בלי לענות תשובות מתחכמות ולתפוס
אותי במילה, פשוט להשלים עם זה שאני לא מושלם.
ואני אשלים עם זה שאת מושלמת. Love you Arava
Ofer Greenberg, שישמח אם תיקראי לו במבי ...