הכנתי קפה, הדלקתי סיגריה והרהרתי. סיימתי הכול, קמתי, עמדתי
על הרגליים, הסתכלתי על הבית והבנתי שיש לי המון עבודה. קצצתי
בצל, הפשרתי את העוף, שמתי את הבצל בסיר עם קוביית חמאה, כי
השמן נגמר, והתחלתי לעשות את ערימת הכלים מכל השבוע. אני לומדת
ועובדת, חוזרת מאוחר ואין לי זמן או כוחות לגעת בבית. הבצל
השחים, הוספתי את העוף המופשר ונתתי לו טיגון קל, הוספתי ליטר
וחצי של מים, את כל הירקות ונכנסתי לסלון, התחלתי בניקיון
יסודי. בית מצוחצח, מאכלים שהוא אוהב מוכנים, הסרתי מעליי את
הבגדים המטונפים ונכנסתי למקלחת, כשיצאתי והתלבשתי חם, כי הקור
מתחיל לחלחל, הודעה אדומה שתתקשרי הופיעה לי בכלוב. חייכתי,
אחרי הודעה-שתיים התקשרתי, היה לי נחמד לדבר אתו, הסוללה
נגמרה, סיימנו את השיחה, התיישבתי על המיטה, מנסה להרהר ורק
חיוך קטן עלה על פניי. איש זר שכותב מדהים עלה מולי במסנג'ר
ודיברנו עד הצלצול בדלת. אחת וחצי לפנות בוקר, איתי הגיע.
בצעדים נרגשים פתחתי את הדלת, הייתי בטוחה כבר שלא יבוא.
"נסיכה" .
אותו היופי, עיניים ירוקות, חיוך לבן, ריח נפלא, נטול פוזות,
שאני אוהבת כל כך. הפעם לא הגיע לבד, אלא עם תיק ענקי.
"איתי", חיבוק גדול ואוהב כל כך.
"לא תתני לי להיכנס? קר בחוץ".
חייכתי ופתחתי את הדלת לרווחה, עזרתי לו עם התיק אך לשווא, הוא
הכניס את התיק ויצא שוב לפתח הדלת ואסף אורגן חשמלי יפהפה.
אני עומדת מולו ובלי לחכות הרבה אסף אותי אליו כשהוא אוחז לי
במותן, כמו תמיד נמסה לתוך זרועותיו, גופו, כל דבר אפשרי.
רגע הפסקה:
לפני שבועיים איתי היה צריך לטוס, לפני שבועיים בדיוק הייתי
צריכה לבלות אתו את הסופ"ש האחרון לפני החזרה לאוסטרליה.
התקשרתי אליו בשביל לדעת עוד כמה זמן נשאר לי וקולו, כבד כל
כך, לוחש - אני לא יכול לבוא להיפרד, קשה לי מדי. כל כולי
נפלתי, רק רציתי לומר שלום כמו שצריך. הסופ"ש עבר עם חברים
שאני אוהבת, עם רגעים קשים של געגוע והחמצת הפרידה שהייתי כה
זקוקה לה. ראשון לפנות בוקר, כמה שעות לפני היום הראשון שלי
בבנק החדש, הוא התקשר.
"אני לא עולה למטוס, לא יכול בלעדייך, אני לא עולה למטוס".
פרפרתי, מנסה לשכנע אותו לעלות, הדמעות, האהבה, 4 שעות של שיחה
והוא לא עלה למטוס. כל השבועיים שעברו היינו ביחד, המשפחה שלי
עזרה מאוד, ההתקרבות שלו לאבא שלי וההבנה שהוא חייב לטוס.
ובחזרה:
לזרועותיו, לכמה הוא חם, לתיק, לאורגן, לחום. הוא ניתק אותי
ממנו, הרים את מבטי אליו, ואמר:
"זהו נסיכה, באתי להיפרד".
שתקתי. מכאן רק הוא, הוא נכנס לסלון, סגר את הדלת ליציאת
המרפסת, כיסה את החלונות, הזיז את שולחן הסלון. אני מסתכלת
עליו, על מה שהוא עושה, על הגוף המהמם שלו. הוא לא מתייחס
אליי, שקוע בהכנה.
"תביאי לי תנור חימום".
הלכתי והבאתי, הוא הוריד מהשקעים את כל מה שהיה מחובר ושם את
תנור החימום, את האורגן ואת הרדיו דיסק או איך שזה נקרא. הוא
סגר את דלת הסלון, הדליק בכל הסלון נרות קטנים קטנים וסגר את
האור. אני מהופנטת אליו, הלב שלי דופק, חוששת ולא חוששת. הוא
עמד מולי, פנים רציניות אך רכות ויפות, בוהה בי, בכל כולי.
"תתפשטי".
בלי לחשוב מורידה מעליי את הבגדים. החדר עדיין קר מהלילה
המקפיא, רעד עובר בי, הוא פתח את התיק, הוציא שרשרת ברזל עבה
וכבדה והתחיל להעביר אותה על גופי, שעדיין לא התחמם, קפצתי
מהקור של הברזל והלב שלי דופק ומעלה אותי למעלה, לרגע של ריחוף
מהתרגשות.
"נסיכה, תנסי לא לזוז".
"סליחה", לחשתי, אבל השרשת הייתה לי כבדה והתחלתי להתנדנד.
"אני יודע, נסיכה, אבל תנסי"
לא אמרתי כלום והוא, שיודע להרגיש אותי, מרגיע, נותן לי להיתמך
בו.
הוא סיים, התקרב לפניי, נישק את לחיי ולחש לאוזני: "על
הברכיים, נסיכה".
על ברכיי, כורעת על המיזרון שהכין ממקודם, הוא בא מאחוריי וכרך
סביבי את הצעיף שלמדתי לאהוב. למה למדתי לאהוב? כי יש לי פחד
עצבני מהחושך, הגוף התחיל לרעוד בגלל החשכה, אלמלא ידיו ממזמן
הייתי צועקת בבכי, כמו ילדה קטנה, לאימא ואבא שיצילו אותי
מהחושך.
"שימי את הידיים על העורף, נסיכה".
עושה את מה שהוא מבקש, הוא לוקח אזיקים ואוזק אותי בידיי
וברגליי, מצמיד שרשרת, ככה לפחות זה נשמע, לטבעות שצמודות
לאזיקי העור.
"את ילדה אמיצה, נסיכה"
הגוף שלי רעד ואז שקט.

עכשיו כבר לעולם לא אוכל לחזור ואני בטוחה שאני גם לא רוצה
לחזור. על המזרן, כשקר ורק החדר מתחמם, עיניים עצומות, שרשרת
ברזל קרה וכבדה עוטפת אותי, שקט, אין קול, אפילו לא נשימות,
מחכה, למה? מי יודע, אני לעולם לא אוכל לתאר במדויק את שעבר
עליי, אני יכולה רק לנסות. הייתי עייפה, לא ישנתי בלילה וכל
היום הוצאתי רק אנרגיות, החום מתחיל להציף את גופי, מודה על
התנור, מודה כל כך. לא יודעת אם מותר לי, אבל גופי בוגד בי,
אני מתכופפת, נוגעת עם המרפקים במזרן, הידיים על העורף, זאת
התנוחה היחידה שחשבתי עליה. החושך שמפחיד אותי נותן לי להירדם,
נרדמתי ולא יודעת לכמה זמן, הליטוף שלו הוא זה שהעיר אותי,
הליטוף החם שלו, אוהבת כל כך, אוהבת אהבה שאף אחד לא יצליח
להבין. אני מרימה את עצמי, המאמץ אדיר, לא יודעת איך אפשר עוד
לקום, השרירים כואבים לי - מחדר הכושר, מהכובד שעליי,.רעד של
קור מכה בי, אבל לחיי רותחות
"התעוררת".
"כן".
"היית מותשת".
רציתי לשאול כמה זמן ישנתי ולא העזתי, זה לא אמור לעניין
אותי.
"תודה שנתת לי לישון".
"את צריכה את הכוח שהשינה נתנה לך".
עדיין חושך, אבל כבר לא בטוחה בחושך הזה, מנסה להריח את הלילה
או את הבוקר, אבל נזכרת שהניסיון הוא לשווא, הוא סגר את הכול,
אין ריח, רק חום כבד של התנור. שוב השקט, אני לא מנסה להבין מה
קורה, אני אפילו לא חושבת, רק מחכה, רוצה להירדם שוב.
שוב הנגיעה, הוא מסדר אותי שאהיה ישרה על ברכיי, רק אז הבנתי
כמה כואבות לי הברכיים והגב, הגב, שבוע סבלתי מכאבים, הכאב
חוזר.
"לא רוצה שתזוזי, מבינה?"
"כן, סליחה".
הגוף שבוגד בי התחיל לרעוד.
"את מפחדת?"
"לא מפחדת".
"בטוחה?"
"כן".
"אני רוצה שתביני משהו, יש לך אפשרות לסגת".
"לא", התפרצתי לו לדברים.
"לא סיימתי", הטונים עלו.
"סליחה".
"יש לך אפשרות לסגת, כי אני ממשיך אתך רק בתנאי אחד".
הוא שתק, לא העזתי לשאול מה התנאי, ידעתי שהוא יגיד לי עוד
רגע, הרעד בגוף רק גובר
"אם אנחנו ממשיכים, אנחנו ממשיכים ללא מילת הביטחון שלך".
לפלפונת, אני מייבבת בתוכי, לפלפונת, ידעתי שהרגע הזה יגיע וגם
את תלכי. לא עבר זמן, עניתי - "לא צריכה מילת ביטחון".
חנק, לא יודעת איך המילים יוצאות לי מהפה, אני לא יודעת מי
בתוכי בוגד בי, מי שממשיכה או המחשבות. ואילו מחשבות: אל תתני,
אל תעשי את זה, מתי הוא יפסיק, הוא יהרוג אותך, עם כל הכבוד את
ילדה מוצלחת. והקולות, הם היו שם, אבל נשמעו מרחוק. עם כל
המחשבות בתוכי לא הקשבתי לרעשים, הגוף רועד בצורה לא אנושית,
קר לי, חם לי, לא ידוע לי. כל זה נקטע ברגע, גל של מים קרים
נשפך על פניי, על גופי, על כולי.
"תתעוררי מהמחשבות שלך", הטון שלו מעולם לא היה זר לי כמו שהיה
זר באותו הרגע. מנסה לנשום מתחת למים, שלא היה להם סוף, בקושי
מצליחה. הוא לחץ את לחיי, פותח לי את הפה בחוזקה.
"תוציאי לשון".
קוביית שוקולד הונחה על לשוני, הוא לא לוקח סיכון, יודע על
נפילות הסוכר שלי, הוא מכיר את זה ממנו, אותה מחלה, חוסר סוכר,
מודה על החימום, מרגישה את כל החום חוזר לי לגוף בגלל קובייה
קטנה של שוקולד.
"אם תתעלפי כאן הכול מסתיים, אל תאכזבי אותי בעילפון".
הקור חלחל, החום של השוקולד כבר פג לו, את התנור כבר לא
הרגשתי, ראשי מורכן למטה, אין בי אף תפיסה, אף מחשבה, פשוט
מחכה. הוא לא דיבר, הוא עזב אותי ככה, השקשוק של השיניים כבר
החלו, שרשרת הברזל התחילה להקפיא, אני סובלת מהחורף, אני נהיית
חולה מהר, וכוויות הקור הורגות אותי בחורף. עדיין, אוהבת את
השוקו החם עם 3 קוביות של מרשמלו והסרט או הספר, הפוך, על כל
זה הרשיתי לעצמי לחשוב, אבל לא עוד שום מחשבה אחרת. לא על
המצב, מקבלת את מה שהוא נותן, זה מצחיק, אני קפואה מקור ומה
שמחמם אותי זה העונג שזה גורם לו, אני יודעת שאני סותרת את
עצמי, לא חושבת אבל כן חושבת, אבל יש הבדל במחשבות שאני חושבת
לעומת המחשבות שכולם חושבים או המחשבות שמישהי הייתה חושבת
במצב הזה, אני לא יודעת איך להסביר. הכובד כבר בלתי נסבל, את
הרגליים אני כבר לא מרגישה. האמת, שאת כל הגוף כבר לא הרגשתי,
רק קור חודר שהולך וגובר. אני לא יודעת אם התעלפתי או שפשוט
נרדמתי. מה שהעיר אותי זאת משיכה של הברזלים מהגב.
"התעלפנו? את רוצה שאפסיק?"
כמה זמן עבר אני לא יודעת, אני כבר לא יודעת כלום, לא רוצה שזה
יפסיק, לא יודעת למה, אבל לא רוצה שיפסיק.
"לא התעלפת, פשוט נרדמת".
אילמת לגמרי, משננת את המשפטים שלו, לא התעלפת פשוט נרדמת, את
שומעת לא התעלפת, פשוט נרדמת. לא יודעת מאיפה יש לו את הכוחות
הפיזיים, הוא הזיז אותי, הושיב אותי על התחת וזה כאב, קר לי,
קר לי כל כך.
"תני לדם לזרום".
אם עיניי היו פקוחות הייתי בודקת את מצב הגוף שלי. הרגליים
רעדו לי מהכאב שבחזרת הדם.
"מה את רוצה?" הוא לחש לאוזני. ושוב משננת לעצמי, מה אני רוצה,
מה אני רוצה, מה את רוצה, הוא שאל מה את רוצה, אף מילה, אפילו
לא הגה, לא אנחת כאב אחת, שתיקה, אילמת, אילמת אילמת אילמת,
בלי שום פסיק. הרטיבות עזבה, החום של התנור שוב הלהיט את
לחיי.
"תשירי לי".
שיר.
"תשירי לי שיר".
את הקול שהיה לי לא אוכל להחזיר, המיתרים מחוספסים מדי
מהסיגריות, זה גורם לי לזייף. הוא שחרר לי את הידיים מהאזיקים,
הן חופשית, זורמות, מלטפות את עצמי, מחממות את הכאב.
"תשירי לי", בלחישת נחש הוא אמר.
ואז התחלתי, ספק שרה, ספק מתפללת
"מודה אני לפניך, מלך חי וקיים
על שקשה מאוד לחיות בעולמך הטוב
על נפש שבראת בי חולה ואין לה סוף
מודה אני לפניך מלך חי וקיים
על כל המקומות שאליהם איני שייכת
על הכישוף שחי אצלי פרש ולא דעך
מודה אני לפניך, מלך חי וקיים
על עצב שנתת בי כבר מחיים קודמים
על כל מה שבראת להם ולא לי
מודה אני לפניך מלך חי וקיים
על זכות אשר ניתנה לי
לא להבין דבר
האמת אצלי ומה אכזר ומה בכלל נשאר
להאשים רק את עצמי היום וגם מחר
מודה אני לפניך מלך חי וקיים
מודה אני לפניך מלך חי וקיים
מודה אני לפניך מלך חי וקיים"

השתתקתי, חנוקה ומבינה. הוא התקרב, הגיש לי את ידיו. חיממתי את
פניי, מנשקת את כפות ידיו ומסיימת את התפילה. "מודה אני לפניך
מלך חי וקיים, שהחזרת את נשמתי בחמלה, רבה היא אמונתך".
עמיר בניון שר לאלוהים - אני שרתי לו.
"לא כל כך רחוקה מאביך, הוא, הדתי, ייתן את נשמתו לאלוהים,
ואילו את..." הוא לא המשיך. שתיקה. דמעות זולגות, הבנתי, אני
מבינה, עכשיו כבר כלום, לא נשאר כלום, רק הבנה.
"נו, אלוהים, אם אתה קיים, תראה איזה יצור נפלא בראת".
כבר לא היה קר, המילים שלו, שלהם אני לעולם לא אצפה שיגיד,
חיממו אותי. כאילו לא עברתי כלום, צברתי כוח, מהמשפט שלו, אני,
אלוהים, בך אני מאמינה, גם בו אני מאמינה, אוי אלוהים, בראת
יצור נפלא, הוא חושב שאני יצור נפלא, תודה אלוהים שהבאת אותו
אליי, תודה אלוהים, תודה לך.
"תודה לך, אדון".
אמרתי את זה בקול, לא אדוני, אלא אדון, פעם ראשונה שלא קראתי
לו בשמו, פעם ראשונה שקראתי לו בשם הראוי, הרגשתי את נשימתו,
לא זזתי, רק הרעד שלעולם לא הפסיק, רק הנשימות שהפכו כבדות.
הוא לחש.
"סוף סוף את מבינה".
הוא פתח את פי, ועוד קובייה התגלגלה על לשוני.
"את נסיכה אמיצה".
או שהתעלפתי או ששוב נרדמתי, אני לא זוכרת, אני לא יודעת, רק
דבר אחד הרגשתי - זה את פעימות הלב שדפקו בחוזקה, כמו שמעולם
לא.

זאת הייתה ההתעוררות האחרונה שלי לאותו סופ"ש. כבר לא הייתי
כבולה, כבר לא הייתי עם אזיקים, הוא שחרר אותי, נתן לי להזרים
את עצמי. פקחתי את עיניי שוב לחושך, לחושך שלמדתי לאהוב, יש
הבדל בין להיות לבד לבין להיות לבד בחושך. אז פקחתי את עיניי
לתוך החושך, מזכירה לעצמי איפה אני ועם מי אני, הגוף חם, התנור
מחמם יופי, אבא שלי, יודע בדיוק מה לקנות לי, יודע בדיוק איך
לגרום לבת שלו לפחות סבל.
זזתי, שכובה על הצד, הכנסתי את ידיי בין רגליי והתמתחתי. הכאב
לא נעלם, הכאב של הכובד והקור לא נעלם, הוא חיבק אותי, שכוב
לידי, הוא חיבק, עוטף אותי באורכו המדהים, האהבה שלי אליו,
הרצונות שלי אליו, מעולם לא היה בי קודם את היכולת להאמין שאני
אוכל להרגיש את מה שאני מרגישה, החנק עלה לי לגרון, לא רציתי
שזה ייגמר, אני יכולה כבר לספוג הכול, רק שלא ילך. שיעשה מה
שהוא רוצה, אני מקבלת הכול כאהבה שלו אליי, כטוב. כבר ידעתי
שזה ייגמר, אם לא, אז למה אני משוחררת? טיפת תקווה שהוא פשוט
חס עליי, מי אמר שתקוות הן לשווא, מי אמר שהן לא שוות? כאן
הבנתי כמה אמונה חשובה. ממש בשנייה שחשבתי שהוא יקום, יוציא את
החושך מעיניי, יחבק וייפרד הוא הזיז אותי עד שנשכבתי על הבטן,
שם את ידיי מקדימה שיהיו לי לכרית וקם. לא דיברתי, לא זזתי, רק
אהבתי כמו שלא אהבתי מעולם, שמעתי אותו מתהלך, מתיישב, מחפש את
התנוחה שטובה לו, שמעתי את קולות הקלידים של האורגן, זיהיתי
ישר את השיר והמילים צרבו, המילים כאבו.
"מראים את הנפש מול ראי
מאוכזב ממך אך עוד יותר ממני
לא רוצה שתראי איך אני לא יודע להמשיך
את התמודדות שלי אני משליך
פוחד עד מוות לא להיות אתך
פוחד כפליים שתהיי שלי, תהיי שלי
ואני אהיה מישהו אחר"
"מורגל להרוס מה שנבנה
לבטוח בכולם זה לא מעט ממני
לא רוצה שתראי איך אני מתקשה להאמין
את כל החיילים שלי אני מזמין
פוחד עד מוות לא להיות אתך
פוחד כפליים שתהיי שתהיי שלי"
זאת גדולתו.
לא עניתי, לא זזתי, רק אהבתי יותר, כמה עוד אפשר לאהוב? אין
לזה סוף.
כמה דקות עברו? אני לא יודעת, רציתי לצעוק ולא יכולתי, לא
שמעתי את קולי, לא יכולתי לצעוק, עם כל הכאב זה נעם לי, עם כל
הכאב הייתי מאושרת, זה לא הרגיש כמו כמה פסי עור שמונחים על
ישבני, גם לא הרגשתי את הנוכחות שלו לידי, כמו עיוורת, למדתי
בזמן כל כך קצר להרגיש מבלי לראות. זה היה זריז, זה השמיע הרבה
רעש וזה חבט בפס אחד של עור,או מה שזה לא יהיה, ועוד אחת, עוד
הצלפה, והשלישית הייתה למזרן. כאן כבר קפצתי, כאן כבר הבנתי,
הוא מצליף חלש, כאן כבר ידעתי, הוא יכול לחתוך אותי, קרעים
קרעים, הרביעית לצד השני באותה עצמה. הדיוק, הכל מדויק, בלי
יכולת לפספס, לא פחדתי, לא יודעת למה, הפחד נעלם לי. אולי זה
מה שצריך להפחיד אותי, זה שהפחד עזב אותי, אבל גם זה, גם הפחד
הזה לא בא. ההצלפות היו שונות, היו כואבות, המגע היה נעים לי,
הדמעות זלגו ללא קול, לא חנקו, העניקו לי אושר עילאי, כוח, אתה
מעניק לי כוח, אתה זה שמחייה אותי. מה עשיתי כל חיי, ממה
נהניתי, ממה צחקתי? אני אומרת לכם, אין לכם מושג, כל חיי לא
הרגשתי, כל חיי לא חשתי באמת. עכשיו אני מרגישה, עכשיו אני
יודעת, עכשיו אני הכי אופטימית שיש. כולם מדברים על הקסם, על
העולם הקסום הזה, אני לא יודעת כמה קסום העולם הזה, אני יודעת
שיש לי יכולת לחיות באמת, כבר לא אכפת לי מי מבין וכמה, כבר לא
אכפת לי מכלום, וככה ריחפתי לי, ריחפתי, אהבתי, מלאה תקוות,
מלאה אופטימיות, מחייכת את החיוך הכי גדול שלי, הכי חשוף.
מתישהו זה נגמר. הוא יכול היה להמשיך; כאב כבר לא יכולתי
להרגיש, הדמעות המלוחות הפכו מתוקות. כאן כבר הבנתי, אין דבר
שהוא יעשה שיכאיב לי, שיגעיל אותי, שלא אעשה למענו, כאן הבנתי
את המשפט "ללא גבולות", כאן הבנתי את היכולות. חייתי בעולם
הארי פוטר שלי, או יותר נכון, שלו, שהעניק לי את זכות הכניסה.
השותפה שלי טוענת שיש לי דרך מוזרה לאהוב. אין לי בעיה, אני לא
מתביישת, אני פשוט אוהבת.
המגע שלו, הוא אוהב לתת לי להרגיש את אהבתו, האהבה שלו אליי,
דרך הצריבה החזקה והאנושית של בשר האדם. קצת זזתי, קצת
צייצתי.
הפתיע אותי הכול, בראש הכול עובר, מהמבט הראשון בעיניו,
מההשפלה של עיניי למטה, מהרעד של הרגליים בפעם הראשונה שראיתי
אותו, הכול בלי מילים, ידיעה מוחלטת, ניסיון לברוח, לקבל רגע
של שקט בכדי להבין, כל זה, כל זה בעצם הטעות שעליה לא אקבל
מחילה לעולם.
"על הברכיים".
מצייתת, כל מה שתרצה, כל בקשה, כל פקודה, כל תפקיד, כל דבר.
הוא סבב סביבי, הרגשתי את חום גופו, שמעתי את צעדיו, סבב אותי
בהליכתו. הראש שלי כבר לא שלי, הגוף שלי כבר לא שלי, אין לי
מחשבה, אין לי דעה, שלך, שלך, שלך.
הוא עשה משהו שרק מאוחר יותר הבנתי, צעיף גדול ולבן ממשי, צעיף
של כמה מטרים, הוא הוביל במוט של הווילונות, לקח את ראשי
אחורנית, אליו, הוא עמד מאחוריי.
"את בוטחת בי, נסיכה?"
גופי רעד. איך לא? אמרתי לעצמי. חייכתי.
"את סומכת עליי, ילדה?"
"כן אדוני". האדוני הראשון שלי, לא שמו הפרטי, לא אדון, אדוני,
אדון שלי, אדוני. הייתי שלווה, הייתי רגועה, אהבתי את הלא
יאמן, יכולתי לנחש שהוא מחייך, ידעתי שאני נותנת לו אושר.
הוא כרך סביבי את הצעיף, הסתובב סביבי כשהצעיף מסתובב אתו.
הרגשתי כאילו הוא בוחן אותי, בוחן את התגובות שלי. רציתי
לצעוק: קח את הכול, אבל שום דבר, אפילו לא הגה, לא נשימה עם
קול. הוא נעמד מולי, משחק בצעיף שעל צווארי, מרעיד את גופי.
התרגשתי כל כך הרבה בחיי, אך הכול, הכול קמצוץ לעומת מה שעבר
עליי.
"את פוחדת מהמוות?" הוא שאל כשהוא מהדק את הצעיף על צווארי.
הרגשתי את החניקה, לא עניתי. הוא התיישב גם הוא, מתארת שעל
ברכיו, אני זקופה, מרגישה את החנק, עוצמת את עיניי לחושך שאני
יוצרת לי
"את מפחדת למות?" יותר חנוק לי, הקולות שיצאו מפי היו מעבר למה
שיכולתי להחזיק, זה הגוף האנושי שמוציא החוצה, זאת לא אני,
הרגשתי את הדמעות שלא ידעתי אפילו שיצאו מעיניי, הרגשתי אותן
על לחיי, על שפתיי, מחלחלות לצווארי, הרגשתי את הקור שהציף
אותי, הרגשתי את העילפון שרוצה לבוא, ואז הצלחתי שוב לנשום.
"אני לא מפחדת".
"ממה את לא מפחדת?" שוב זה התהדק. לא חשתי בחיוך שלו, לא חשתי
בכלום, רק בחיוך שלי, באושר שהוא מעניק לי, חופש, כן, פעם
ראשונה בחיי אני מרגישה את השלווה האמתית, את החופש, לא יודעת
איך להסביר, שום מילה לא יכולה לתאר או להעביר את התחושות
שחשתי שם.
"לא מפחדת לתת לך את חיי".
הוא שחרר, היה לי קשה לדבר.
"לא מפחדת למות למענך".
הרגשתי חנק עצום, ממש עצום, לא נלחמתי, קיבלתי שהיום אני צריכה
למות, למות למענו, והייתי מאושרת, אבל אז הרגשתי את ידו על
מותני והבנתי, רק אחרי שהוא שחרר. יד אחת תפסה חזק את הצעיף
והשנייה הביאה אותי אליו, את ישבני אל אותו האזור שאני מעריצה,
אוהבת ומתענגת, הרגשתי איך בבת אחת הוא בתוכי. כל הזמן הזה הוא
לא נגע בי בצורה הזאת, לא חדר, לא החדיר, שליטה מלאה בעצמו,
בי.
שמעתי את האנחה שיצאה מפיו, נהניתי מכל רגע, האנחות שלו, לדעת
שאני גורמת לו להיאנח ככה, אוי אלוהים, יותר טוב מזה לא תוכל
לתת לי, את העונג בלענג אותו. לא יודעת כמה זמן, לא יודעת כמה
זמן עבר, הוא חדר וחנק, שולט בנשימה שלי ובתשוקה שלי, לא יודעת
כמה זמן עד ששמעתי את הצעקה שלו -
"לעזאזל, כמה שאני אוהב אותך", הוא שחרר את האחיזה בצעיף,
הרגשתי את המגע מתעופף מצווארי, לא יודעת מאיפה הכוח להרים
אותי, הוא הרים והשכיב ובלע ובעל ומה שהוא רצה, הזרמים,
האוויר, הכול... אין לי מילים, נותר לי רק להודות.
הוא הסיר את החושך, נתן לי לראות אותו וכל מה שיכולתי לעשות זה
לחבק וללחוש: "תסלח, אל תלך, תסלח לי".
זה לעולם לא יקרה, זה לעולם לא ישוב, היה 15:00 בצהריים, היינו
הכי ביחד שהייתי איי פעם, שאלתי את כל השאלות שיכולתי לשאול,
כי ידעתי שאני לעולם לא אשוב להיות אותה אחת שהייתי. אני הפכתי
לאחרת, אני קיבלתי חופש להיות אמתית, לחיות. יכול להיות שאהיה
כל חיי לבד, אבל גם כשאני לבד, עדיין טוב לי, כי קיבלתי את
הקמצוץ שבקמצוץ, אבל קיבלתי אמת, קיבלתי יעד, קיבלתי הבנה
למהות חיי.