כולם שרים, ממשיכים לשיר, אני כבר יותר משוחררת מאשר קודם,
עדיין לא שייכת, אבל משוחררת. כבר אמרתי, אני ביישנית, קשה לי
עם אירועים חברתיים, אבל בכל זאת, ים, מדורה, אנשים שאוהבים,
אוהבים את הרגע, אוהבים את החברים שלהם, אוהבים את החיים, זה
מחייב השתחררות. אז הם כולם שרים, יפה התואר מנגן, עיניים
ירוקות, גדולות, נוצצות, מנגן בקצב מסחרר, מנחה את כולם, מצחיק
אותם, גורם להם לחייך, עושה שמחות.

עדיין שורף לי, ההצלפות שלו, עדיין כואבות לי, בדרך כלל אני
רצה לספר לחברה שלי, הפעם שתקתי, אני בכלל בתקופה של שתיקה,
בעולם שלי, חיים שלי, הרבה דברים שמציקים ואי אפשר לעשות איתם
כלום, אני מתכרבלת במעיל החם שלו, עדיין חורף, עם בצבוצי אביב,
נותנת לצריבה שלי להרחיק במחשבותיי, על כל החוויות שהיו לי
איתו, יפה התואר, איתי שמו.

עברו כמה ימים, הוא דואג להתקשר ולדבר, השיחה היומית, לראות
שהכל בסדר, לא להיעלם, שחס וחלילה לא ארגיש מנוצלת או לא יודעת
מה, אני חייבת לציין שזה ראוי להערכה. אני על המחשב כהרגלי,
מחכה לדוד שיתחמם בשביל להתענג עם מקלחת חמה, הדפיקה בדלת, אני
פותחת, הוא שם, ארוך ויפה, גברי מהמם, מליון דולר, הוא פשוט
מטריף. אין מה לעשות, זכיתי, לא יודעת מה הוא מוצא בי, אבל
זכיתי.

"קדימה, אנחנו זזים."
"מה זזים, אני רוצה ללכת להתקלח."
"שום מקלחת. נלך לשוק, נעשה קניות, נבוא אליי, נבשל, ולפני
ארוחת הערב תתקלחי."

עכשיו זה משפט אחד, אבל זה יותר דומה לכמה משפטים, הוא מאוד
עדין בהתבטאות, עדין עם קול בס, חודר, מחייך אליי. אוף, יש
אנשים שנולדו להפנט, הוא מהפנט. אני עומדת, עם הדלת פתוחה ולא
עונה, מביטה בו, מהופנטת, מסתכלת על השיניים הלבנות, על החיוך,
על הגומה, על העיניים הירוקות הנוצצות, אוי אלוהים. "קדימה,
שימי עליך משהו ויוצאים."

בלי לחשוב, סגרתי את הדלת, השארתי אותו בחוץ והלכתי לשים עליי
משהו, לא שכחתי סיגריות, לא את המפתחות ויצאתי. פתחתי את הדלת
וראיתי אותו מחויך על המדרגות, אויש טיפשה, לא הכנסתי אותו
הביתה, לדירה שאני כל כך גאה ואוהבת. הוא חייך, אני הסמקתי,
נבוכה לגמרי מטריקת הדלת והשארתו בחוץ. הוא כבר לא פסיכופט
שהולך לרצוח אותי, את הצוואה כבר זרקתי, הוא אדם נפלא ויפה.
הוא קם עומד מולי, מחייך.

"סליחה על שהשארתי אותך בחוץ."
"זה בסדר, גם אני מתרגש לראות אותך."

הוא התקרב, העביר את אצבעותיו בשערי, כולי צמרמורת, נשק ללחיי,
עוד לא יצא לי לטעם את לשונו, אני משתוקקת, הנשיקה היא העיקר
אצלי, איתה אני יודעת כמה תשוקה אני יוכל למצוא בגבר שמולי,
כמה שיותר ככה יש לו סיכוי לסיפור ארוך ומדהים. "בואי." הוא
לוקח את ידי ומוביל אותי אחריו. אני משותקת איתו, מרגישה ילדה,
נערה שמתאהבת בילד חתיך, חתיך וחכם, חתיך חכם ומקסים, אני
יכולה להמשיך ככה לנצח.

נוסעים... נוסעים לשוק ברמלה, אני אוהבת את השוק שם, האנשים כל
כך נחמדים, וזה לא עוד מסחרה ברברית. הגענו לשוק יצאנו מהרכב,
אחרי שהוא דאג כל הדרך להצחיק אותי, אחרי ששרנו שירי ילדים
ונקרענו מצחוק. הייתי בהלם, הוא מוציא את עגלת השוק, עם סומק
קל, "אני דואג פעם בשבוע לבקר בשוק ולעשות קניות טריות." איזה
חמוד... אני מחייכת, צוחקת קלות ואנחנו נכנסים להמולה, נהנים,
צוחקים עם המוכרים, טועמים דברים, איזה כייף, פשוט כייף,
מחובקים, כאילו מכירים כבר שנים.

שם סוכרייה, שם פרח, הוא מפנק אותי בדברים קטנים, המחוות
הקטנות החשובות. קנינו ירקות, בשר טרי, פיר ות, קינוחים, לחם
ועוד הרבה דברים שיכולים להיות לארוחה ביתית מאוד רומנטית,
הבית - מקום טוב להיות בו, בילוי נפלא, חודר, מרטיט וממיס.

הגענו הביתה, היה לי כל כך כייף, וזאת רק ההתחלה אני בשלנית
מצוינת, ואני חייבת לציין שיש לתת כבוד לגבר הארוך ויפה התואר
שלידי, גם הוא אנין טעם, בשלן מצוין. הכנו צלי ברוטב יין עם
תפוחי אדמה קטנים, שיצאו נפלא עם הרוטב, מרק גולש, ולבסוף הכנו
את הבלילה, קרפים במילוי שוקולד עם גלידה פצפוצים. היה מצחיק,
אני אוהבת לבשל, במיוחד לחברים ולגבר שלצידי, היה נהדר,
התלכלכנו הרבה, עם הרבה רגעים טובים לנשיקה המיוחלת.

האוכל מוכן, הוא הלך להתקלח, רציתי להיכנס איתו, לא העזתי לבקש
מבלי שהוא יציע קודם. בינתיים שטפתי כלים וערכתי את השולחן,
מיד אחריו אני נכנסת למקלחת, נהנית מהמים הזורמים, גולשת
לחלומותיי. זה חלום אתם יודעים, רגעים כאלה הם חלומות נפלאים,
אבל תודה שאני לא חולמת, מודה על הרגע.

אני תמיד לוקחת איתי איפור בסיסי, לבשתי את החולצה שלו ואיזה
מכנסי בוקסר, מגניב, ונילי לחלוטין, התאפרתי קצת ויצאתי לסלון.
הבית מעוצב אחרת, שוב התאורה האפלה, נרות דולקים, מנורות
בצבעים אדום חום, ריח מתקתק. עברה בי צמרמורת, אולי פחד
מהצלפות. עדיין שורף לי, לא מוכנה שוב, אני צריכה לחכות שהגוף
יירפא. אני לאט, צועדת, הוא מסתכל עליי, ריח מדהים משולחן
האוכל, אנחנו יושבים, מדברים צוחקים ומתענגים מהמטעמים
שיצרנו.

הוא לוקח את הבלילה, מכין את הקרפים ומגיש לשולחן. אני מתעלפת
מהטעם, מתוק, מתוק. הוא אומר שהוא כבר יחזור, כשהוא חוזר,
הקופסה של הערב הראשון בידיו, הוא מניח אותה על השולחן. "היום
את לא צריכה לבחור, נשארה אופציה אחת." הוא פותח את הקופסה,
השוט היפה מונח שם, אותו השוט שחתך אותי, שהשאיר סימנים.
הלילה, זה הלילה שלי, המון זמן עבר מאז ששלטתי, כבר שכחתי,
מאמינה עד הסוף שאני נשלטת.

"איזה יופי."
"מה יפה?"
"העיניים שלך, תראי איך הן התחלפו."

התרגשתי, לא שמתי לב. אומרים לי הרבה פעמים בעבודה, איך
שהעיניים מתחלפות לי, בתחילת היום אני מחויכת, עדינה ומתוקה;
נפתחות דלתות הבנק ואני כובשת, קשוחה, מנהלת עניינים; רק אחרי
הסגירות חוזרת להיות בגובה העיניים, שוב חמה, עדינה ומתוקה. זה
לא מפריע לאף אחד, זה רק מפליא אותם.

"גם לך זה קורה, אתה יודע."
"אני יודע, אבל אני לא רואה את עצמי. זה כל כך יפה לראות את זה
עליך."
"מפחד?"
"את אנושית, את רכה, את מדהימה ומקסימה, אין לי ממה לפחד."
"אוקי."
"אוקי."
"רוצה קינוח?"

הוא עושה כן עם הראש, אני מאכילה אותו, הוא חמוד ויפה. מסיימים
את הקינוח, אני מסתכלת עליו, אין בי חששות, אבל אני מתרגשת.
"על הברכיים" אני לוחשת, הוא על הברכיים. אני קמה, מתהלכת
סביבו, נוגעת לא נוגעת. עוברים כמה רגעים, אני מתכופפת אליו,
שמה את אצבעותיי בשערו מחזיקה בו ומושכת את ראשו אחורנית.

"בחירה לא טובה לתת למישהי לשלוט בך אחרי שהצלפת בה." הרגשתי
את הרעד, ראיתי את הזיעה מבצבצת, קיבלתי כוח. העפתי את ראשו
קדימה. "שניקח אותך לחדר שאתה כל כך אוהב?" אין מצב. "קום" הוא
קם. "עשרים שניות ואין עליך כלום."

אני סופרת, מתהלכת סביבו, והוא לחוץ, אין מצב שהוא מצליח, הוא
לא מצליח, עומד, לא זז עם התחתונים עליו, מתנשף, מזיע קלות,
ואני מחייכת, נצמדת, קרוב-קרוב, מדליקה סיגריה ונושפת. הוא
עוצם את עיניו, אני יודעת מה הוא חש עכשיו, וזה טוב לי, ככה
הוא יבין אותי.

"קשה לך להתפשט בעשרים שניות."
"סליחה."
סטירה, סטירה חזקה, לא האמנתי על עצמי.
"חמש שניות והסמרטוט הזה לא נמצא עליך." ירד.

"כל אחד יכול להיות חכם גדול, לקחת שוט לידיים ולהצליף. אל
תבחר מילת ביטחון, כשתגיד די זה ייגמר. אני לא הולכת לשלוט בך,
אני הולכת להצליף בך, כי מהיום והלאה כל רגע שלנו ביחד אתה תדע
בדיוק כמה צורב זה הצלפה, ותצטרך כל פעם מחדש להתמודד עם
ההצלפות שלך בי. המצפון שלך הולך לפעול מרגע זה, כל כאב שלי זה
כאב שלך." הוא שתק, שמעתי את הנשימות הכבדות החוששות. "לקיר."

הוא ניגש לקיר, פרש את עצמו, וחשף את כולו מולי. רצועות העור
מחלחלות לאפי, ריח חזק ונעים. הדלקתי את המערכת, מוסיקה קלאסית
תמיד שם. "ככל שנעימה מתגברת ככה ההצלפות. אתה מכיר אותן, ככה
תוכל לדעת מה הולך לקרות איך, וכמה." אני מתחילה עדין, ממש
מלטפת, לאט-לאט עם המוסיקה מגבירה את העוצמה.

כולם מכירים את הנעימה שברקע, זאת הנעימה ששמים בחדשות בסוף כל
חודש, הנעימה הדרמטית, חדשות העולם של החודש. וככה, לאט-לאט,
הנעימה היא בת 15 דקות, היא עוצמתית, הצלפתי כמו שלא הצלפתי
מעולם, שמעתי את הצעקות שלו, שמעתי את הצרידות שהופכת עמוקה
יותר ויותר מצעקה לצעקה, הוא לא הספיק לשרוד את כל הנעימה,
בשיא הוא התמוטט, רגליו כבר לא החזיקו, הוא צעק די, על ארבע
צעק די להצלפה שלא חשבתי שיש לי את העוצמה בידיים.
הפסקתי, ידיי רועדות, אני יודעת באיזה עולם הוא, אני מבינה את
הכעס, זה שורף, אבל יותר משורף, רגע ההתמודדות עם עצמך.

"על הרגליים מולי ועכשיו."
הוא לא זז.
"קדימה," הקול שלי רעד.
הוא לא זז, הגוף המדהים שלו רועד, אבל הוא א זז, העיניים שלי
לחות, עוד רגע אני בוכה.
"קום." כלום.
אני לוקחת את הפלאפון ומתקשרת לידיד שיבוא לקחת אותי.
עכשיו הוא קם, "אין מצב שאת הולכת".
"גיל אני אדבר איתך אחרי זה," מנתקת את השיחה.
הוא עומד מולי, עיניו דומעות.
"מה אתה רוצה?"
"אותך."
הוא תפס את זרועותיי, הצמיד אותי אליו, רעדתי, מהתרגשות, פשוט
רעדתי
"למה?, אני כלום."
"פחח כלום, את מהמעטות שמדהימות כל כך."
שקט, לא שלטתי רק נתתי לו להרגיש.
"את כל כך יפה, מבחוץ ומבפנים."

והנה הרגע, הנשיקה, הנשיקה שלה ייחלתי, ההתמוטטות של הרגליים,
ההתעלסות על ואני, שוב, מחייכת אליו. הרצפה, ההרדמות.

הם הכינו תירס ותפוחי אדמה, הוא בא אליי מביא לי צלחת של תירס
עם חמאה מתיישב לידי, מחבק אותי, מחייך...

ואני, שוב, מחייכת אליו.