שוב פעם הדמעה זולגת מן העין.

מטפטפת על אפר ואבנים מעופשות.

השפתיים מתכווצות והיא שכובה על הרצפה לצד אהובה.

היא בוכה.

אפשר לשמוע את הדמעות שלה.

היא מרגישה איך כולם מסתכלים. במבט מנוכר שכזה.

היא רוצה לצעוק אבל אין לה קול. חוץ מזה, שנגמרו לה המילים.

הן נדרסו יחד איתו.

"קומו, מכונית תדרוס אתכם" אומרים השוטרים ומרימים את אהובה
ואותה על האלונקה.

היא שוכבת איתו שם, מלטפת את ידיו. מעמידה פני חיה.

רק לפני שעה הם ישבו בבית קפה ושתו שוקו חם,

ועכשיו הוא דומם.

רק לפני שעה הוא אמר לה שהוא אוהב אותה.

ועכשיו הוא דומם.

והלוואי שהיא יכלה למות איתו.




או לפחות להחזיר את הזמן אחורה.