בוקר ארור. צרה רדפה צרה: צלחת מחליקה לי מהידיים ומתרסקת.
המעלית נעצרת בהפסקת חשמל לא מתוכננת - ואני בתוכה. דוח חנייה
על השמשה ומפתח האוטו נשבר בתוך המנעול. לא היה בכל אלו אות
מבשר רעות, אלא סתם שיגרה שהשתבשה, ויחד עם זאת, בצהריים, איה
מתה.
                   - סוף -

איה לא מתה באופן מטפורי, אלא ממש באופן פיסי מאוד. קו ישר
וצפצוף חד וארוך במוניטור, עיניים שנעצמו, נשימה אחרונה, רופא
שמכריז על שעת המוות באדישות (13:27) סדין לבן, כרוניקה לא
צפויה של מוות וחושך על פני תהום.
ואח"כ - הפרוצדורה: "מי אתה בשבילה?" [אבא שלה]. "יש עוד קרובי
משפחה שצריך להודיע להם?" [כן, תודה, אני כבר אעשה את זה].
"האם אתה מוכן לתרום איזה-שהם איברים?" [לא יודע... מה כבר יש
לכם לעשות עם טחול של ילדה בת 5?]. "הנה, רשמתי לך בכרטיס הזה
את מספרי הטלפון של חברה קדישא בתל-אביב - הם כבר יסבירו לך
הכול" [תודה, מה הם כבר יכולים להסביר?]

גבריאלה מציתה עוד סיגריה מתחת לשלט שמורה שאסור לעשן. אנחנו
יושבים על הרצפה בפינה נטושה בבית חולים נטוש ושותקים...
גבריאלה בוהה בקיר המתקלף, אני בוהה בגבריאלה. חציו של הקיר
צבוע קרם מלוכלך וחציו תכלת של שמיים שמחכים עכשיו לצ'ק-אין של
איה שלנו.
"את רוצה לשתות?" אני מחבק את כתפה, היא נרתעת ויורה "לא". אני
מנסה להגיד עוד משהו, למצוא מילת ניחום, להתקרב לנשמתה של
גבריאלה, אבל היא לא שם. מחזיקה ברישול את הסיגריה שמעלה עשן,
כל מערכותיה כבויות. "צריך להודיע להורים שלך... את רוצה שאני
אצלצל?" היא מנענעת את תלתליה קלות. שותקים.

אני חוזר לגברת "איזה-שהם" איברים. "אנחנו מחכים לתשובה בעניין
של הקרנית והלבלב וגם הכליות אם אפשר..." היא משרטטת רשימת
מכולת. "אתם צריכים לבלב? קחו את שלי - הנה!" פותח חולצה מולה.
היא יוצאת מאחורי הדלפק ואומרת לי "זה בסדר... זה בסדר...
תירגע, אתה רוצה איזשהו כדור הרגעה?" [לא רוצה כדור, רוצה את
איה!]

איש רזה עם שיער לבן, יושב על כסא פלסטיק אדום במסדרון הארוך,
צורב אותי במבטו. אולי מחייך.
חזרה לגבריאלה, מלטף אותה ברפרוף, נוגע... לא נוגע. "נגמרו לי
הסיגריות", היא לוחשת ואני יורד במדרגות למזנון שמרוחק ממנה,
שלוש קומות, אלפי מדרגות ומליון שנות אור כדי להביא לה עוד
חפיסה. המזנון סגור.

בדרך חזרה, הלבלבית מרימה מבט של סימני שאלה "אנחנו חייבים
לקבל החלטה - הזמן אוזל" ["חייבים"?] וכשאני חולף על פניו של
הרזה, הוא מושיט לי חפיסת מרלברו לייט ומרים סנטר. "קח".
לוקח, מהנהן "תודה" ופוסע לעבר סוף המסדרון. ידיה של גבריאלה
רועדות - היא מבקשת שאפתח לה את החפיסה. מציתה עוד סיגריה.
אני קורס לצידה. הזמן באמת אוזל, גם אנחנו. שאריות קיומנו
מטפטפות ונוזלות מאיתנו והלאה לתוך חריצים דמיוניים בקיר הסדוק
שמולנו.

אחת-עשרה שנים וחצי אנחנו נשואים. בדיוק אחת-עשרה וחצי. אהבתי
אותה כל כך כבר בפגישה הראשונה, המקרית (לכאורה) כשהחלפנו
פרטים אחרי תאונת פגוש-פוגש-פגוש בצומת חיינו, אהבתי אותה יותר
בחמש שנות טיפולי ההפריה המתישים, אהבתי אותה גם לפני שבוע,
כשהרופאים אמרו ש "אין יותר מה לעשות" וגם "זה עניין של כמה
ימים", אני אוהב אותה כל כך עכשיו ואוהב אותה לנצח. כן...
כן... לנצח - לתמיד - לעולם ועד, עד קץ הזמן שאוזל לנו. גם
כשאני שותק מולה, אני אוהב אותה.

הרזה בעל הרעמה הלבנה מתקרב לעברנו. אני שם לב שיש משהו מאוד
בוטח בהליכה שלו, לא מהוסס כפי שמצופה ממישהו שמתקרב למעיין של
שכול שרק מתחיל לנבוע. אולי הוא רוצה את הסיגריות שלו בחזרה?
הוא נעצר מולנו, מביט על גבריאלה ועלי לסירוגין בנינוחות...
בוחן את רסיסי שברוננו - יש לו זמן.
"אני באמת משתתף בצערכם", הוא אומר. גבריאלה לא מרימה מבט...
אני מלחש "תודה" רפויה ומושיט לו את המרלברו לייט חזרה. "זה
בסדר..." הוא אומר. "לא צריך".
להרף עין הוא שוקל אם לומר עוד משהו, אבל מסתובב וחוזר לשבת
בכיסא הפלסטיק האדום.

הלבלבית פוסעת אלינו, חמושה במבט מבין וברופא צעיר שיש לו דובי
קטן צמוד לסטטוס. אני חושב על אמא של הרופא, או על הבת שלו
ומתרומם לעברם. מסמן להם עם יד שמאל תנועות של "עוד מעט"
והרופא מלכסן עיניו, מטה את ראשו מעט שמאלה ומורה עם האצבע על
השעון - אין זמן.
אני מתיישב לצד גבריאלה, מתעלם מהסלולרי הרוטט שבכיס החולצה,
או שאולי זה לא הטלפון?

זה היה בוקר נעים... לפני אחת עשרה שנים וחצי. שום צלחת לא
החליקה, המעלית פעלה מצוין, לא קיבלתי דו"ח ואף מפתח לא נשבר.
עמדתי מאחוריה ברמזור ולמרות האדום, איבדתי ריכוז ונדחקתי לתוך
הפגוש של האוטו-של-אבא-שלה. היא יצאה מהאוטו עוד לפני שהספקתי
להשתחרר מהחגורה ורשף בעיניה. עצרה לשנייה קלה ליד הפגוש,
ליטפה אותו, כאילו בלטיפתה יתיישר הפח המקומט ויתאחה מעצמו
כיסוי הבקליט המרוסק, אבל אז - עוד לא היו ניסים וגם לא
נפלאות. משפט ההגנה היחיד שחילצתי מעצמי היה: "אפשר לקבל את
הטלפון שלך?". היא הסתכלה עלי במבט מלא רחמים "למה? מה תעשה
איתו?". המשכתי בקו ההגנה החורק "אני אצלצל אלייך ואבקש
סליחה". הרגשתי שהיא נמנעת מלהגיב "אז תבקש עכשיו - לא צריך
בטלפון" ורק פלטה באסרטיביות: "אני אתן לך את הטלפון של הסוכנת
ביטוח שלי". בשקט מלמלתי "אבל את יותר יפה ממנה".

הרזה בכיסא האדום לא מפסיק להביט לעברנו. אני מרגיש שאני לא
יכול יותר לשבת במקום וניגש אליו. הוא מתרומם לעברי, מושיט יד
בוטחת ואומר "נעים מאוד. ניסים" הלבלבית מפקירה את עמדת השליטה
שלה - המסדרון ריק. אני מתיישב לידו. "לא נעים לי מהסיגריות,
אתה בטוח שאתה לא רוצה אותן חזרה?". הוא מסתכל עלי עכשיו במבט
תכליתי "אין זמן." הוא חותך.
"אין זמן למה?"
"אין זמן לאיה."
"לאיה? לאיה כבר יש עכשיו את כל הזמן שבעולם ומאיפה אתה בכלל
יודע איך קוראים לה?"
"אין לה זמן. אני יודע הכול."
"מי אתה?"
הוא מפשפש בכיס חולצתו ומושיט לי כרטיס ביקור מרופד עננים:
"ניסים אלף-גימל, מלאך בכיר"
אני תוהה ביני לבין עצמי על כמות התימהונים שמסתובבים בבתי
חולים ומתחיל לקום לעבר גבריאלה. הוא אומר "אני באמת מלאך."
אני מתאפק לא לשאול איפה הכנפיים וההילה, ומסנן "איזה יופי...
כיף לך. זה לא זמן טוב עכשיו - אני צריך לחזור לגבריאלה."
"זה זמן מצוין." הוא עונה ומניח יד רכה על כתפי. "שב רגע."
"מה אתה רוצה?" אני מנסה לנער אותו.
"אני רוצה לעזור לכם. אני יכול להחזיר את איה."
הווווו... איה שלי. איה רכה ותמימה שלי. איה שכל חיי כרוכים
סביבה - איה שכה אוהב/אהבתי.
"איך אתה מעז? אתה איזה פסיכי? מאיזה מחלקה סגורה ברחת?" אני
הודף אותו מעלי.
"לא ברחתי משום מקום. אני מלאך."
"תשמע... ניסים המלאך... או איך-שלא-קוראים-לך..." אני מסנן
בארס... ונעמד בינו לבין גבריאלה. "אני מציע לך שתעוף מכאן
ומהר!" מנסה לא לעשות תנועות חדות עם הידיים, לא למשוך את מבטה
של אהובתי שמציתה עכשיו עוד סיגריה - מבטה אטום.
עיניו מכילות אור... הוא קופץ את שפתיו ומהנהן. "אני יודע שזה
קשה לך מאוד עכשיו, אבל אני כאן כדי לעזור לכם - נשלחתי במיוחד
ואני יכול להחזיר לכם את איה.''
"אז תחזיר... נו... נראה אותך! תחזיר אותה ולך מכאן!"
"זה לא כל כך פשוט... זה לא הולך ככה."
"אז איך זה הולך?"
"תשמע... יש לי מנדט להחזיר ילדים, אבל אני צריך לקבל משהו
בתמורה מאחד ההורים."
"מה? מה? מה? לא שמעתי!!!" אני רוגש סימני קריאה בשקט, על מנת
לא לסדוק את חומתה של גבריאלה.
"אני יכול להחזיר את איה," הוא חוזר בסבלנות "אבל זוהי
המדיניות... מצטער. ככה זה. אחד ההורים צריכים לתת לי משהו
בתמורה."
"אתה רוצה כסף? זה מה שאתה רוצה? מה אתה רוצה בתמורה?" אני לא
מבין.
"לא... לא כסף. אני צריך משהו שאחד מכם..." הוא מצביע ברכות
עלי ואח"כ על גבריאלה. "...שאחד מכם התברך בו ואין למישהו
אחר... זה סוג של איזון שאני עושה - זה מה שאני עושה."
"איזון? זה איזון? זה משא ומתן! זה מקח וממכר של שוק.  אתה
סוחר בנשמה של איה, זה מה שאתה עושה! איזה איזון?" [פאוזה,
מילותיי קופאות באוויר ונמוגות] ואח"כ: "מה למשל יכול לעניין
אותך?"
"תכונה, כישרון, יכולת פיסית או רגשית... כל דבר שלאדם אחר
בעולם - חסר. אני לוקח ממך או מגבריאלה את זה, מחזיר לכם את
איה ונותן את זה למישהו אחר, לוקח ממנו משהו וחוזר חלילה...
ככה אני מאזן את הנשמות. תקרא לי סוציאליסט של נפשות... זה מה
שאני עושה."
אני מתיישב לידו. קם חזרה, שוב יושב. סערה רוגשת בנשמתי.

"אני לא יודע מה אני יכול להציע לך" אני משלים עם הטירוף.
"אני רואה למשל שיש לך יכולת לאהוב. אתה בן-אדם אוהב ויש
לתכונה הנדירה הזו ביקוש מאוד גדול. מאוד מאוד גדול..." הוא
פוער את עיניו כשהוא אומר "מאוד מאוד" ואור חם ונעים מציף
אותי.

אני עומד להחזיר את איה.

"אז אתה מעוניין לבצע את העסקה?" הוא חוזר לטון הענייני.
"עסקה? קודם אמרת 'איזון'... לא?
"אני עושה את האיזון - אתה עושה את העסקה", הוא מנסח סמנטיקה
שלא משאירה מקום לפרשנות.
"תחזור על הפרטים."
"אתה מוותר על היכולת שלך לאהוב... לא תוכל לאהוב יותר
בחיים... אף אחד. לא תרגיש כלום. בתמורה, איה חוזרת לחיים
לאלתר." והוא ממשיך ומשרטט באופן פלסטי את מה שדמיוני כבר
מקרין: "הרופאים יגידו שזה נס רפואי והם לא ראו דבר כזה
וההכרזה על שעת המוות הייתה טעות והיא מתאוששת ושזה לא יאומן
ומחר... מחר אתם הולכים איתה הביתה - בריאה ושלמה."
יש לצפות, כי בנקודות כאלו, כשאתה נושא על גבך את גורלם
השברירי של אהוביך, ובמיוחד את גורלך שלך, יש לצפות באותם
רגעים שתהסס, שתשקול, שתחסיר פעימה. כל זה לא קרה.

"כן. אני מעוניין לבצע את האיזון... סליחה, את העסקה" אני אומר
לעצמי בראש אבל מביט בגבריאלה שנבלעת בתוך העשן ומסכם ב-"כן".
ככה. בלי שיקול דעת, בלי התחשבנות, בלי טבלאות מתוחכמות של
"בעד ונגד" ואפילו בלי להתייעץ עם זו שיושבת עשרים מטר ממני
ומציתה עוד סיגריה, מול הקיר המתקלף, מתחת לשלט המורה שאסור
לעשן.

"נלחץ ידיים?" הוא מושיט את ידו הימנית.
"לא... פשוט תעשה את זה וזהו."
"בסדר. תודה. שלום."

הוא מסתובב, מפנה את הגב ופוסע לעבר המעלית. לוחץ על הכפתור.
המעלית מגיעה, דלתותיה נפתחות, הוא נכנס ונעלם בתוכה. רק שלא
תיעצר לו בהפסקת חשמל לא מתוכננת.

זמזום מקוטע וחד נשמע מעמדת השליטה המיותמת. הלבלבית מגיעה
בריצה, מכריזה בלהט לד"ר בעל הדובי ולכל מי שנמצא במחלקה "נא
להגיע בדחיפות!" - כולם רצים לחדר שבו איה מתה, המולה. בלוני
חמצן נדחפים ביעילות, מכשירים מעוררי חיים חורקים על עגלות,
רופאים נכנסים ויוצאים מהחדר ואחד מהם צועק בקול שמהדהד
במסדרון: "זה נס, זה פשוט נס! לא ראיתי דבר כזה בחיים! פשוט לא
יאומן! מי הכריז על שעת המוות? תביאו אותו מהר לכאן!"
אני מביט על גבריאלה אפופת העשן, יושבת על הרצפה המטונפת
מאחורי החומה שלה - באמת לא בסדר שהיא מעשנת בבית חולים, ועוד
מתחת לשלט שמורה שאסור לעשן - צריך להעיר לה על זה.

                 - התחלה -


--------------------------------------------------------------------
הערת המחבר המתוסכל: ניסיתי לכתוב גם את גירסת גבריאלה -
מנקודת מבטה. לא ממש הצלחתי. אם מישהו/י מעוניינ/ת להרים את
הכפפה/ית - אשמח לקרוא.