כבר 21:00, ברקע קבוצה לא קטנה של אנשים נהנים מערב נפלא, בטוח
נפלא, למרות שאני לא כל כך שקועה בו, להבות המדורה מרצדות
בעיניי, נותנות לי לשקוע למחשבות שלי, גם ככה אני לא מכירה פה
אף אחד, חוץ מאותו אחד שהביא אותי לפה, גם אני, לא כל כך טובה
בעניינים מרובים אנשים, אני לא מרגישה בנוח, אני ביישנית, ועוד
שאני לא מכירה אף אחד. אני שוקעת, שוקעת לתוך מחשבותיי.

הכרנו, כמובן בכלוב, הוא לא היה משעשע, לא דיבר הרבה, שורות
ממצות את עצמם, זה קלט אותי, הפנתי את תשומת ליבי אליו, משפטים
חכמים, רציניים, יודעים מה הם רוצים, "אותך", אותי.

מהר מאוד עוברים למסנג'ר, יותר פשוט, יותר מהיר, יותר
אינטימי.
"אווו שלום", מה אני כבר יכולה לומר, הוספתי אותו למסנג'ר
ותמונה של עיניים ירוקות מדהימות נתגלו לי על המסך, יש לי
חולשה לירוק כחול, בהיר, בהיר , כמו חתול, השאר כבר לא משנה.
"אז מה את רוצה"

"האמת שכלום". אני חייבת לציין, שזאת תקופה שהכרתי עוד שניים,
מקסימים ומדהימים, כולם די בהתחלה, ולא לא ידעתי מה אני רוצה,
בתוכי אני יודעת מה אני רוצה, אהבה אמיתית, אמיתית, אמיתית,
שמהולה ברגעים בידסאמיים, שזה תמיד יהיה שם, שזה יהיה אמיתי,
לא כחלק מקינקיות במין.

זה אמיתי לי. אני לא יודעת איך להסביר כמה אמיתי ובתוכי.

"דברי ילדה, אל תתביישי, זה טוב שאת כזאת, זה הופך אותך להיות
אמת, זה הופך אותך להיות משהו נחשק"

על מה לעזאזל הוא מדבר, לא עברו עשר דקות והוא מתחיל לנתח אותי
פסיכולוגית, מעניין.
כמובן שזה משהו שמרטיט בי עוד משהו, תחושה טובה שקולט אותך
מראש.
"למה את לא עונה"
"לא יודעת"
"איפה את גרה"
אל תצחיק אותי"
"ואולי בכל זאת"
"ואולי לא"
"מה המספר?"

רציתי שיבוא, אז הבאתי לו את המספר, שניה הוא מתקשר, שלום
זריז, וישר לעניין "אז איך זה לחיות עם אדם כמוך, בטח את קשה,
כמה שזה יפה, איפה את גרה?" מה זאת המהירות הזאת, האמת שזה היה
כמה משפטים במשפט אחד, מאוד איטי, הקול שלו בס אך רך, מושך,
בשילוב עם העיניים, עובר בי רעד קל.

אני פחדנית, אבל מעזה, הדבר הראשון שאני עושה, כשאני יודעת
שאני הולכת לעשות משהו מסוכן, זה רושמת צוואה, כל פעם מחדש, כי
בזמן האחרון האוצרות שלי גדלים ואני יודעת בדיוק למי לתת מה.

אז נתתי לו את הכתובת, נכנסתי למקלחת ועם המגבת כתבתי צוואה,
הסברתי מי אני ובאיזה עולם אני חיה, לפעמים אני לוקחת סיכונים
ויכולים לרצוח אותי ואני מתנצלת על זה ואני אוהבת מאוד את
כולם.

עשרים דקות, דפיקה בדלת, אני בלחץ, פותחת את הדלת עם חיוך
מפגר, יפה תואר ארוך מאוד לא מחייך
"קחי תיק עם מה שאתה צריכה, שימי נעליים, 5 דקות ונזוז מפה"

הוא אפילו לא נכנס לראות את הדירה הריקה שלי, שאני כל כך גאה
בה.

אספתי את הכל במיוחד מפתחות וסיגריות, שמתי נעליים ופשוט
הלכתי, מפוחדת כמובן.

נכנסנו לרכב שבשבילי הוא מפואר, אני לא מבינה בסוגי רכבים, הוא
פשוט יפה, לא הוצאנו מילה, שתקתי, 20 דקות ואנחנו עוצרים,
באיזה מושב ליד בית יפה, לפחות מבחוץ אחלה אווירה.

"צאי"

יצאתי.

אנחנו נכנסים לדירה, יפה, יפה מאוד, ריח מתקתק באוויר, תאורה
אפלולית, חומה אדומה, הוא פותח את המקרר, מכין לימו נענע קרה,
מוזג לכוס ארוכה, הוא מתקרב אליי, בהחלט נהייה לי חם, למרות
שעוד קר בחוץ, עדיין חורף, הוא מלטף את פני עם הכוס הנוטפת,
ואני עוצמת את עיניי. גופי מתחמם, מתקרר, הוא לוהט, עם צמרמורת
של קור, משחק יפה, עולה לי בראש, הוא משחק יפה.

"את ילדה יפה" אני מחייכת, זה תמיד מחמיא, אני גם מסמיקה.
"בואי"

הוא לוקח אותי לסלון, הכל מרוהט, עץ משובח, ספות מעור חומות
גדולות מנופחות, תמונות מהממות על הקיר, מנורות מהממות, נרות
דולקים, אני לא הייתי מעזה לצאת מהבית עם כל כך הרבה נרות
דולקים, פחד משרפה.

על שולחן הסלון הגדול מונחות שתי קופסאות, בינוניות, אני לא
מבינה, מה הוא רוצה, קדימה לעניין, אם כל הכבוד לצפייה מרגשת,
שיזוזו פה העיניים, קדימה תרצח אותי, פסיכופט, נו מה אני יכולה
לעשות, יש לי דמיון מפותח, אני גם בן אדם מאוד פחדן.

הוא מסתכל עליי, לא מוריד מבט, הוא נע לעבר הקופסאות, מרים
אחת, מתחתיה שוט, מוריד את השנייה, מתחתיה קולר. אוקי.

"תבחרי, את זאת שתחליט איך הערב הזה יראה, תבחרי איפה את רוצה
להיות עכשיו"

אני לבנה, לא יודעת למה, אני נהיית חיוורת, היד שלי זזה לכיוון
השוט, הוא יפיפה, אני לא נוגעת, במה שאגע קודם זה יהיה הלילה
שלי, אני חוזרת לאותה עמדה, היד חזרה לצד גופי, אני מהרהרת,
הוא מחייך, אני מסמיקה, היד קופצת שוב לכיוון השוט, לא, לא,
לא, לא, אני יותר נשלטת, אני יודעת שאני יותר נשלטת, ופעם
ראשונה שאני צריכה להחליט מה להיות, מה להיות מול אדם, אדם כל
כך יפה, ימים יגידו והוא הפך להיות יפה ומדהים, כמה דקות, בלי
לחשוב, היד לקחה את הקולר.

אני רועדת, מפחדת, זהו נגמר, גומרים אותי הלילה.
הוא מתקרב, הוא קרוב, חם לי, אוף.
רגלי רועדות. אני עוצמת את עיניי. הנשימות שלי כבדות. אוי,
נהייתי פולנייה, אוי, לא טוב לי, לא טוב לי בכלל. אני שומעת
אותו מחייך, הוא נושף בעדינות לפני. אויר מרגיע, אויר קריר.
הוא מלטף את ראשי, מזיז את שערותיי. אני מרגישה את העור של
הקולר, שומעת את רעש הלולאות, זה לופת את צווארי.

אני מרגישה חנוקה. אני נלחצת. אין לי אוויר. הרגלים רועדות.
אני לא יכולה. לא יכולה. בבקשה די! - אני זועקת בתוכי.

בהפתעה מוחלטת הוא מפיל אותי לזרועותיו, מחבק חזק, לא משחרר
"תירגעי, ילדה יפה, נסיכה, תירגעי ילדה מיוחדת שכמותך" באמת,
באמת שנרגעתי, הרעד המשיך, אבל נפשי שלווה,צעיף נכרך על עיני.

חושך, הכל נלקח ממני. הוא מוביל אותי למקום, שהיום אני יודעת
שזה גן העדן הפרטי שלו, חדר הBDSM שלו.

הוא מצמיד אותי לקיר. קורע את חולצתי, זאת פיג'מה למי אכפת.
השדיים שלי קופצים החוצה, הוא אחוז בהם חזק. לופת, מנשק את
צווארי, נשימה חמה ורטובה מצמררת את גופי. אני פולטת אנחה.

המכנסיים יורדות, גם התחתונים, אזיקי עור נכרכים על ידי ורגלי,
אני שומעת את התפסנים שירתקו אותי לקיר. אני מרותקת. זזה קצת
בשביל לדעת איפה אני חופשיה. לא בהרבה מקומות. כמעט בשום מקום
- רק באגן.

אני פרוסה מולו מתביישת בגוף שלי. אני בטח אדומה. הוא מעביר יד
מהשפתיים אל תוך פי אל צווארי לשדיים. הוא מתקרב אלי ונצמד אל
גופי. הוא קשה. כל גופו קשה וכואב. כואב לי. הבגדים עדין עליו,
אבל אני מצליחה להרגיש אותו. הוא אוחז בכתפי ומצמיד יותר את
גופו אלי.

כואב לי. חם לי. היד שלו, שממשיכה לנוע לאורך גופי, יותר
נוקשה. הנגיעות כל כך חזקות - לבטן, ללמטה. הוא מכניס את היד,
קולט כמה אני רטובה ופולט אנחה.

"כלבה חרמנית?" בקושי יוצא לי, בקול צרוד ביותר "כן", מהר מאוד
הוא הפך אותי, הוציא את התפסנים, הפך והחזיר אותי לקיר, נצמד
מאחורי. מרגישה אותו בישבני, ידיו על ידי, הוא גבוה. לא צר ולא
רחב, עוטף אותי. מושך בשערי ולוחש לי באוזן, "מהי מילת הביטחון
שלך?"
"לפלף".
"אוי לפלפונת שלי."
אני שומעת את אותו הצחוק, שאני שומעת כל פעם ששואלים אותי
למילת הביטחון שלי.

שקט, אין כלום באוויר, אין רעש, אפילו הנשימות שלו כבר לא שם,
אני מפחדת. מגע רך מוציא את הפחד, מגע רך ורטוב, שמן, שמן
מסאג', מריח טוב, פותח את נשימתי, מוסיקה קלאסית ברקע, היא
עדינה, אני אוהבת מוסיקה קלאסית, היא חודרת אלי.

מרוממת את כולי, הוא מלטף אותי, מורח את השמן בכל גופי. גופי
נח, נעשה רך, נרגע "יפתי, אני מתנצל מראש".
הצלפה. סחרחורת.
"סוכר, בבקשה סוכר"
קוביית שוקולד בפי, צורב לי, אני לא טובה בהצלפות ואני לא
יכולה לברוח. אני קשורה. אני לא יכולה לזוז. אני מתחילה להזיע.
הפחד יוצא החוצה.
"נסיכה, סליחה"
הצלפה. אני זועקת "דיייייי"
הגוף רועד, הצוואה מול העיניים. הוא פסיכופט. זהו אני הולכת
להירצח.
"מדהימה, אני מתנצל, סליחה"
הצלפה, הצלפה, הצלפה, הצלפה, הצלפה לא יודעת כמה הצלפות היו.
"אממממממממממממממממאאאאאאאאאאא, דדדדיייייייייייי..."
אני בוכה. סחרחורת. הוא לא מקשיב לי, ממשיך להצליף בי, אני לא
יכולה, אני עומדת להתעלף.
הוא עוצר, אני בוכה, ממש זועקת, שתי קוביות שוקולד על לשוני,
אני מרגישה את החום מציף את פני שוב. אני מזיעה מכאב. אני
נוטפת מדמעות.
"ילדונת, זה בסדר, תירגעי"
אני בוכה, אני שונאת את עצמי, מה אני עושה פה, למה אני צריכה
את זה, למה אני כזאת, הבכי לא פוסק, בכי צעקני, הוא מחבק אותי
לוחש
"ילדה יפה, זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר, תוציאי הכל, את כל העבר
שלך, אני מבין"
הוא מכיר אותי מבלי להכיר, נוזל נוטף על רגלי. מה לעזאזל קורה
פה?
"אני שוב מתנצל"
ההצלפות מתחילות שוב, הכל חוזר על עצמו, אני ממשיכה בצעקות, לא
שומעת יותר את המוסיקה ברקע, אני נעלמת בתוכי, נראה לי
שהתעלפתי.
לא התעלפתי, הנוזל ברגלי שוב מורגש. מה קורה פה? איפה אני
נמצאת? איפה אני? מה קורה לי? מה מטפטף עלי? למה זה רטוב?

עוד הצלפה ממש, ממש חזקה מעירה אותי, אני כבר מתה. אני אומרת
לכם אני כבר לא קיימת. צפצופים חזקים באוזניים, יש לי הרבה
רעש, מה קורה פה? מה?
עוד הצלפה.
"תגידי את המילת ביטחון" הוא צעק.
לא אמרתי.
"תגידי כבר"
לא אומרת. מה קורה פה? מה קורה לי?

לא יודעת איך לא צפיתי את המהלך הבא, איך לא ידעתי שהוא הולך
להיות בתוכי איך לא הרגשתי אותו מפשק את ישבניי לא יודעת. רק
יודעת שהוא חדר. שצרחתי, שבכיתי.

"זאת מילת הביטחון שלך, תגידי אותה"
הוא כן הקשיב לי.

והכל חזר אלי המוסיקה, המילים שלו, הכאב, יצאתי משם, יצאתי
מהמקום ששקעתי אליו, הרגשתי את העילפון, הרגשתי את הכאב. הוא
חדר אליי חזק. הכי חזק שיכל. הוא גמר בתוכי באותה שניה שצעקתי
"ל-פ-ל-ף"

בכיתי כמו שלא בכיתי מימי. הוא שיחרר אותי מהקיר. עדין בתוך
ישבני. התעלפתי עליו. התעלפות עם הכרה. הכל הסתובב. הוא החזיק
אותי חזק, הבין, אהב, לא נתן לי ליפול. נישק אותי. הניח אותי
על המיטה, וליקק את כולי. את רגליי הנוטפות נוזל לא ברור.
הצעיף ירד.

הוא הושיב אותי. הסתכלתי עליו. דמעות זלגו מעיניו היפות.
הסתכלתי על הרצפה. שלולית דם הייתה שם. הוא ליקק את דמי, את מה
שנזל ממני. הוא הרים אותי כמו תינוקת הביא אותי לסלון.

הדליק את המזגן, שאתקרר, הביא מגבת לחה, ניקה אותי, הכין לי
שוקו חם, שם אותי בין רגליו, נרדמתי.

אני מתעוררת ממחשבותיי. כולם שרים ברקע. הוא מנגן על הגיטרה.
מפעיל את כולם. אני מסתכלת עליו. הוא תמיד מביט בי, מחייך,
ואני בחזרה. מחייכת אליו.