יש משהו באוירה של דרום ת"א שמעיף אותי להודו.
משהו חזק שמרוכז באיזור נחלת בנימין ודרומה, משהו שמתפשט משוק
הכרמל לרח' העלייה, לשכונת פלורנטין, לאיזור התחנות המרכזיות.

קשה לי לחשוב מה הנקודה המרכזית שממנה זה מתפשט, איפה פוגעת
האבן בשלולית ומפזרת גלים של עיגולים.

כשנחתתי בדלהי הצטיירה לי תמונה מדוייקת של בלאגן, כאילו הסדר
פה הוא העירבול, הכל מהכל ובכמויות, בלבלה.
וזה ליווה אותי משם במשך חצי שנה, בכל מקום שבו הייתי בהודו,
חוסר הסדר הזה, הבלבול המזרח רחוקי הזה.

ברחובות מפוזרים המוני בתי עסק שכונתיים, לא מפוארים.
פלאפל ב-10 עם פחית שתייה, חנויות תבלינים, אגוזי קשיו ב6 למאה
גרם.

הבית של מעוז ברח' הקונגרס עמוס בפוטנציאל לא ממומש, רואים את
זה עוד בבלטות שבכניסה, חדרים מרווחים, עיצוב עתיק והכל מתחת
לשכבת אבק מתוגבר בקורי עכביש.
המרפסת קצרה ורחבה וקיימת האופציה לערסל.
אבל מעוז עצלן, אולי זה משהו באויר שמנוון לו את החריצות.

חיוכים חסרי שיניים ברחוב, לכלוך על המדרכות, ניחוחות מעורבים
של תעשייה ושל זבל שעטופים בריח האוכל והתבלינים.
ולאף זה נראה כמו מריחה של צבעים רבים.

יש משהו שם באיזור שמחזיר אותי לאמת, לדברים הפשוטים שמבוססים
על העיקר.
המולת האוטובוס, צעקות המוכרים, מראות האנשים ברחוב.

יש משהו חזק וטוב מהודו באיזור דרום ת"א.