[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אמי מאלפוי
/
נפט מסוכר

הם הסתכלו סביבם על החדר המגואל בדם.
"אנחנו חייבים לעשות עם זה משהו," אמר אחד, הטון שלו ענייני
יותר מאשר מפוחד, או מודאג. "יהיה קשה להחביא כמות כזו
גדולה."
"אני מסכים איתך. מעבדת הכימיה שלנו עובדת על זה כבר שנים, אבל
היא עוד לא מצאה כלום. אולי כדאי לנסות לשנות כיוון?"
פתיחת הדלת הגדולה, השחורה והכבדה גרמה לשני הנוכחים להסב את
מבטם לעברה. דמות שלישית עשתה את דרכה אליהם, כמעט רצה, ובידה
בקבוק צהוב מפלסטיק.
"בוס! מצאנו! הצלחנו למצוא חומר שיוכל להשמיד את כל הראיות!"
הבחור שדיבר שני חייך חיוך שיכול היה לגרום לאמיצים ביותר
להרגיש את שיערם סומר על ערפם. "כל הכבוד, שיימברג. אבל - עד
כמה הוא שימושי?"
"אוה, אדוני - אין לך מושג! ערכנו בדיקות, וניסויים, והוא
מסוגל לעכל בורג ביומיים! גופת עכברוש שהנחנו בתוך חבית של
החומר נעלמה תוך פחות משבוע! זה החומר המזוקק ביותר שהצלחנו
ליצור."
האדם, שנקרא שיימברג, הושיט לאלפונסה את הבקבוק, והסתכל עליו
בציפייה. אפילו מעילו הלבן, שסימן את היותו כימאי, רטט
בהתרגשות. הבוס פתח את הבקבוק - בזהירות, ורק לאחר שקיבל אישור
מיוחד לכך מהכימאי שלו - וריחרח. הריח גרם לאפו לצרוב מעט, אך
הוא הניח שזו הייתה תוצאה של אדי התחמוצת הדו-חמצנית, שכן הוא
יכל לראות את בועותיה מבעבעות בתוך הנוזל השחור.
"כל הכבוד. אני גאה בך, שיימברג. האם יש לנו מספיק חומר כדי
לנקות את המקום?"
"כן - למזלנו, זה חומר שקל לייצר בכמויות מסחריות, שזה מה שאתה
צריך כאן."
"ומה בנוגע לדם? איך נעלים את עקבותיו?" שאל האדם השלישי בחדר,
אנדלסון, שהיה המעשי מבין השלושה. הוא היה עוזרו האישי של
הבוס, והעלה נקודות שהוא לא חשב עליהן.
הכימאי חייך. "החומר הזה מסוגל להעלים גם עקבות של דם. הוא
מושלם."
"אבל לוקח לו המון זמן-"
"יחסית לחומרים הישנים, הוא עושה את זה בשניות. אנחנו, כמובן,
נמשיך לנסות ולפתח אותו - אבל אני חושב שאתם יכולים בהחלט
להתחיל להשתמש בו."
נראה היה שאנדלסון עדיין לא השתכנע. "ואיך נסתיר את עקבות
הייצור שלו?"
"כמה סוכר צריך כדי להעפיל על טעם של נפט?"
אלפונסה ואנדלסון חייכו בזדון, מבינים לאן הוא חותר.



אנטון אלפונסה חייך לעצמו, מלטף את כלבו. שנים הוא חלם על כלב
כזה - מהיקרים בשוק, גזעי לחלוטין, לפחות עשרה דורות אחורה -
עד כמה שאנטון ידע. וזה היה מספיק לו. הוא ישב על הספה הנוחה
ביותר, מאלה שעושות גם מסג'. הוא חי בתוך ארמון - אחוזה ענקית,
עם מדשאה ענקית, ובריכה מובנית. היו לו עוד כמה נכסים, רק
למקרה שיתחשק לו לצאת לחופשה. הוא אפילו לא זכר כמה נכסים היו
לו - הוא ידע שהיו לו די הרבה, ושאם אדם אקראי יזרוק שם של
מקום - רוב הסיכויים שיש לו שם בית קיץ, או משהו גדול מזה.
אולי חווה. אולי סתם עוד מפעל בבעלותו. היה לו מונופול על
השוק, והוא היה חייב הכל לשיימברג - אבל ממתי לראש המאפיה
איכפת מהחובות שהוא חייב לאנשים?
הוא הסתכל סביבו, על העושר שנטף מכל פריט בהזמנה אישית שנכח
בחדר. הוא שלט בעולם. קפאין, סוכר, ועוד כמה חומרים ממכרים
במקצת. זה כל מה שנדרש ממנו כדי להצליח, כדי לצאת מהבוץ שהוא
היה תקוע בו כשהמשטרה רק חיפשה פירצה, חוט אחד רופף, כדי
להכניס אותו לכלא לכל חייו. עכשיו, הם לא העזו להתקרב אליו.
אלפונסה פלט אנחה מרוצה, ועצם את עיניו בתענוג. צלצול הפעמון
הפריע לו, אך הוא התעלם ממנו. היו לו משרתים שיפתחו עבורו את
הדלת. הצעדים ששמע שניה לאחר מכן הוכיחו לו שהוא אכן שכר
משרתים טובים. ובמחיר שהוא שילם להם כל חודש - כדאי להם מאוד
להישאר כאלה.
"אדוני, הגיעו הזמנות חדשות. העסק משגשג," אמר המשרת שהלך אל
הדלת כמה דקות לאחר מכן, אחרי שכבר דיבר עם האנשים שהיו שם -
שירות הדואר הפרטי שלו, ככל הנראה - ואמר להם להסתלק.
אלפונסה פקח את עיניו, והסתכל על הרשימה. הוא חייך - היו אלה
הזמנות גדולות. עוד כסף. הרבה ממנו. "טפל בזה," הוא אמר למשרת,
שהנהן והסתלק משם.
כמה דקות אחר כך הוא ראה את משאית החברה הגדולה שלו, עם הפוסטר
האדום-לבן הענקי שלו. הוא ידע שבמשאית נמצאים כמה עשרות ליטרים
של החומר ההוא, ששיימברג ייצר במעבדת הכימיה שלו חמש שנים קודם
לכן. המראה גרם לאלפונסה לצחוק בקול. מדהים כמה שהאנשים יכולים
להיות טיפשים. חבילה שלמה של סוכר בבקבוק, ערימה של קפאין
ממכר, והם כבר לא יכלו לשים לב לחומר שהם שותים. אלפונסה היה
גם בעליה של רשת מרפאות שיניים, כדי לטפל בשיניים שהנוזל שלו
הרס. גם מכאן הגיע אליו המון כסף. מליונים.
המשאית עברה על פניו, נעלמת באופק. הדבר היחיד ממנה שהוא זכר,
היה הרקע האדום, הבולט, ועליו הכיתוב - קוקה קולה.
הוא צחק שוב. כמה שבני אדם יכולים להיות מטופשים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שבע שנים את
מחכה לבעלך,
ובסוף מה? הוא
מקבל את
אחותך...


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/7/07 11:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמי מאלפוי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה