קראת לי, שם, מעבר לגדר, מאחורי הסורגים הירוקים. בדיוק
נעצרתי, חשתי את קירבתך.
הסתובבתי והבטתי לעברך. עמדת שם, מנופפת לעברי, שלום וחיוכים.
בתנועת יד אחת הוראתי לך פנימה, בואי עימי.

חיכיתי לך, ידעתי כי תשמחי לראותי. קרבת בחיוך מתגעגע, נראה
שלא נפגשנו זמן רב מידיי. ובליבי תמיד מתנצלת על שזנחתי. מגיע
לך הרבה יותר, שתינו, בשקט, יודעות זאת. ועם שעות של דיבורים,
עצות וצחקוקים, סיפרת לי.

השמש סנוורה, החלת לדמועה. ואני שלתומי חשבתי כי עינייך
רגישות, התברר היה כי ליבך רגיש יותר. פגוע.
סלחי לי, אנא ממך, סלחי, מחלי, קחי את המטפחת, נגבי את הדמעה,
האיפור כבר נמרח. ואת, יפה כמוך, משתדלת להגניב חיוך, שואלת אם
בכל זאת יופייך שובה. בוודאי יקירתי. מלאך את.

סיפרת על מעולליך, צרותייך, היכן את עומדת.
אנשים לא תומכים בך.
אני תומכת בך.
חייכת אליי חיוך מנומס, תודה לחשת, וניגבת דמעה, תודה שיש מי
שכן מחזיק ממך שוות ערך.
ולמרות הכול, ניסינו להמשיך כהרגלנו, שתינו, במעגל שלא נגמר,
ואולי לא החל. שתינו יחד, מחזיקות ידיים.

חשת הקלה, ידעת כי אני כאן, לאו דווקא פיזית. אעשה למענך דבר
ודבר, יודעת זאת היטב. הבטחתי לך, לא כן? אשקיע למענך, אתאמץ,
נבלה יחדיו, רק תבריאי. שיחזור הצבע ללחייך, שיחזור הברק
לעינייך. חזרי אליי.

סיפרת מה צופן העתיד, מה חלומך, את רוצה להנהיג. להיות במרכז,
לתפוס פיקוד ולשם שינויי שלא ישלטו בך. הבנתי, הפנמתי,
הזדהיתי. ליבי נבקע פנים, רציתי לומר לך לכי בעקבותיי, במסלול
החדש אותו סללתי, רגלי לאחרונה פסקו מלהלך על זכוכיות, פסקתי
מלהיפצע, לדמם ולהאשים אחרים. בואי עימי, ואראה לך עולם.

העולם מרנין כשמשלבים ידיים. האחידות שמחזקת, יש לשם מה לקום
בבוקר, ואולי סוף סוף נפסיק לייחס חשיבות לבורים. רק אני לך
ואת לי. נניח להם, שלא מבינים דבר, נניח להן, כי גם כך לא
אכפת. נניח לעולם לשקוע במלחמותיו, רק אנחנו, נלמד לחיות נכון.
למדי מטעויותיי ואלמד מטעויותיך. העולם שופע השכלה.

השמש שוקעת, מרמזת כי סופו של כל דבר, על כל אחת לשוב למקומה.
הבטחתי שאצור קשר, הבטחתי לך את נוכחותי. ולא משנה מה יצפה
המחר, לא משנה דבר, אקיים את מילותיי.
אני המשענת, הפסגה, הפינה החמה.

בטחי בי כשם שאני בך.