הרחוב כה שומם. מקור התאורה היחידי הינו תמרור כתום מהבהב של
הולכי הרגל. מוזר איך ברגעים שאינם צפויים מראש, אתה שם לב,
שגם לך, יש רמזור מהבהב. לך, הולך רגל נכבד.

הרחוב חשוך. רוח מלטפת את העצים, העלים מרשרשים ועם זאת, הפחד
גובר. להלך לבד בשולי הרחוב, כשאין איש סביבך, יכול להעלות את
לחץ הדם. לפעמים.

התריסים מוגפים, כולם. בכל בית ובית, אין נורה שדולקת. מחשיד.
ואני, מגבירה את קצב צעדיי, רק מייחלת להגיע מהר כיכולתי
הביתה. תחושת בטן לא טובה מגיעה אליי, או שאולי, זה הרעב.

האם הוא שם, הרחק, בביתו החם, שומר עליי? חושב עליי? עייפה
והשעה כבר מאוחרת, הייתי רוצה להתכרבל רק עוד קצת, לחוש את
עורו החם, נשיפותיו על עורפי ושיערותיי סומרות, מגע ידו
המלטפת.
הו, החמימות.

פניתי לרחוב אנכי, שם ראיתי אדם, מעט עגול, כיפה וציציות, מהלך
לאיטו. אני בשל הליכתי המהירה, עוררתי רעש והוא לדאבוני, נראה
מבוהל. אני משערת. ראיתי שהוא גם כן החל להגביר את קצבו.

חושש שמה אני גנב, אנס [הגיוני?] או אולי עבריין נמלט. דמיוני
מפותח מאוד, אמרו לי זאת בעבר.
ככל שהתקרבתי, נראה היה שהוא מחפש דבר מה שיסגיר אותי. יאמר לו
מי מהלך מאחוריו כה מהר, בצעדים מחשידים ובלילה מקפיא שכזה.

הוא חיפש את צלי, ולא מצא. הסתכל אל הקרקע ומשם ימינה שמאלה,
ולא ראה. החלטתי לחסוך לו את הבהלה המיותרת, ועקפתיו. בליבי
תהיתי, כי וודאי כעת יאמר לעצמו כמה מטופש היה לפחוד, זוהי רק
ילדה קטנה.

כבר אינני ילדה, בוודאי שלא קטנה. עברתי הרבה, הבנתי, הפנמתי,
התרגשתי ובכיתי, כעסתי ורבתי. אך החשוב מכל, ידעתי מה זו אהבה.
ילדים קטנים אינם מסוגלים לחוש אהבה מהי. כמה חבל. כמו שנאמר,
רק כשגדלים מבינים, רגשות הן דבר מורכב משלהן.

אני מתרחקת מהאיש וממהרת לשוב לקצבי הרגיל. רגיל? שנים שלא
הלכתי כה מהר, שריריי החלו לכאוב, ועם זאת התחלתי ללכת יותר
ויותר מהר, הבית נראה קרוב מתמיד.

הבית. מצחיק, חשבתי. נאמר בה' הידיעה, ניתן לו כבוד שאינו ראוי
לו, כלל וכלל. מקלט אפילו לא ראוי שיקרא לדירה העבשה הזו. רק
צרות נעשו לי שם, הלוואי ויכולתי להסתלק מהר. מהר ככל שאוכל,
מהר כהליכתי ברחוב. הו, זה יכול להיות נפלא.

ואם אברח, אקח אותו איתי. אך אסור לחשוב על עצמי, כמה אנוכי.
זקוקים לו כאן. חיים פרטיים משלו, משפחה חמה רק לו. מדוע שילך
בעקבותיי. נכון, האהבה תופסת חלק ברעיון, אך ההיגיון והמציאות
גוברים עליה יחד. חבל. מאוד חבל.

לפחות אפרד ממנו. אנשק נשיקה אוהבת אחרונה, אומר מילים
אחרונות, ליטוף, נגיעה, נשימה אחרונה לחוש את נפשו מתעוררת
לחיים, ואלך. הגעגוע יציף דקה לאחר מכן, כבר מכירה עצמי.
לפעמים בניגוד לרצוננו האישי, אנו מחויבים ללכת, להמשיך הלאה
ולעזוב.