בכתנה הלבנה כילדות עננית    
רצים אל הואדי לתפס איזה עפר
להוכיח למיכל מלכת הכתה
מי גבור וירשים את הקסומה בת השמונה
ילדת חלום ירקת עינים.
בין חלום בעמק יזרעאל, לבין קליפתו -
ראשינו צמח כעולה מענן
כל צפורינו נסקו אל שמים תמימים
במושב ברק, השנה עדין 1962,
בעץ הרמון - עדין שרה החוחית בסינר אדם,
דלתותינו עדין פתוחות, בשנתנו אין פחד:
סביונים קטפה רוח עברית והיא חדשה וצוחקת,
הגישה אותם זרי חנם לפיו הצהב של בולדוזר רעב -
זולל שדות כלניות, סובא רקפות וגבעות ובין רגע פולט
עיר חדשה, חושף תפלין, מגלות, גלעיני תמרים.
לסביונים זקנקן לבן-רך ולחיינו ורדות
ומיכל הקטנה סמוקה גם חיוורת.

הייתי ציפור שחזרה, צפור שתפרח
מילדות ריחנית - כמעט ריחנית
הגיעה עד גדר המוקשים המקשט    
סרטים לבנים, שלטים צבעוניים
תחת הרי שומרון - ג'נין, לא רק
רעש הטרקטור רחוק נמוג
ברעש צפורים ושמש חמה.

בידינו הקטנות חבלים שפרמנו
בסתר מחבילות הקש הריחני
של "יודה" הסבל השמן החביב
הוביל שק תערבת בלירה וחצי
עוד יפתע עת ייתן שיבולת שועל לאתון
וכל חבילות החציר יתמוטטו
יכסו את כריסו מקפצת וצוחקת
רצים וחבלים קושרים אל ניחוח
נביט אל החרמון שבין שני ההרים -
התבור (עגל כמו הבטן של יודה)
וגבעת המורה, מעל עפולה,
חופרים את חיינו בעפר השקט.
מעמק יזרעאל רואים דברים רחוקים.

נפתיע חמורו הנוער בשמחה
בשמחתו מחריד תרנגולות בלול
מבהלות שוברות פרי בטן
ברמז שלא נכיר כעת - בחדווה,
מפתיעה את אדמת יזרעאל המרוקאית
עם עברית ראשונית שפת עולים עלגת
הלומת דונמי סלק סכר
בתוך רגבים ממתיקים סוד בדהרה
כי מיד נתפס - ידינו ריקות: לא מיכל ולא עפר
מג'ניה הרומניה טבחית בית הספר
נאכיל את החלום במעט בשאריות,
כמו לא ידענו שרוול אחד מופשל - לה
היא מחביאה  תחתיו מספר כחול.

כעת מי ידע מה תבחר האדמה
ססגוניים , מדיפי חיוך, קוראי עונג
נרד במדרון שאליו הגענו
צורחים, מפריחים בבהלה את כל דרורי הבית
מוזר כיצד אפשר להבריח
את דיריו הכי מתוקים
אם אך יודעים לצרח באהבה
אם אך בונים את הקן מקש...
שם ליד מושב רם-און, האקלפטוס, הגשר-
המדרון יורד ועפר עם הקש
משתלטים על שולי המכנס וכיסי הבגד
קוצים דבקים בדרך ללכד
מי ילכד ראשון למלכת כתה ב'
למיכל הירקה איזה עפר קטן.

השדות התארכו עד שולי הענן
בעקבות מלחמה אחת מתנצחת
למשטרה נסע יגאל ידין
את מי הוא לוקח לחקירה? לספר נתן לו:
"אחרי מלחמת ששת הימים
רכשתי קפסת תפלין ובה כל 4 הפרשיות.
תפלין מימי בית שני ונתעוררו בעיות מסוימות
שצריך לאמתן במעבדה של משטרת ישראל .
נסעתי ברכבת מירושלים לאותה מעבדה
ובכיסי תצלומי תפלין אלו, איש זולתי לא ראה
וכשעברנו את כפר חב"ד עלו כמה אברכים לרכבת
ואחד מהם נגש אלי והפציר תניח תפלין - סרבתי"

הוא סרב. כמו זקן שפותח ספר זכרונות של חייו
השכוחים  הסגורים עם מנעול ומפתח וקורא:
"שמע ישראל...", לא "סוד כמוס לפרה ולסוס",  
אלא תפילין מדויק, בן אלפים אתו משוחח,
הוא לוקח אותו מיד לתחנת המשטרה
ואת החדש, שהצע לו, נרתע מלשיר
"כאלו כל הפותח - כלב נובח", ככה היינו,
ובירושלים העתיקה חפשנו את מעיף העפיפון,
ערבי, שיהודה עמיחי עליו הקדים לדווח.
מה תפח את אדמת יזרעאל פנטהאוזים
ההר הפך את גבו בקצף
ומטות הברזל - סוכנות וקליטה
צמחו והיו לרפוד קטיפה בעת ליל
הדי יריות ואזעקה שנית
נפלו כמו חציר בצהרים.

השמש הזהירה בבואתנו במים
השמש שראינו מרגע הלדה
ולא ידענו אדמה אחרת: חיוך בזבזני,
בשפה יחידה, בעוד שנים נשכחות, הולכות
ג'ימי יפצע מכדורי הסורים
תחת החרמון שהביט מכתה אלף
משדות הכתנה, מעל גג הלול
בין התבור (יודה נפטר בינתים),
לגבעת המורה ששכונים כיסוה
ורפי התאום להפליא לג'ימי
הבין פתאום, כך הוא ספר לי
מדוע אום כול תום קורעת מטפחת
באמצע שיר מסלסל ובוכה
עת ישב בזנזנה בשבי מצרים
שם יפלו שערות ראשו
תצמח אחר כך בלורית מתפרעת.

מספר כחל לג'ניה על יד חשופה
כמדליק אור חרום באפילת המקלט
נצרף חוט לחוט, נשמע את ג'ניה
בוחשת סוכר - לא המלח, סוכר
מאבד זהות במים הזכים,
לא הרגשנו עדין צימאון או רעב
כן, צפורנו נסקו אל שמש מתממת
גם הדלול בשדה תמים, מתמם:
כל עשרה סנטימטרים משליכים צנוניות
לתת לצנונית אחת לחיות, להאריך ימים.
וכבר 1973. אני בעצמי ברמת הגולן

חיל בן עשרים, מחיך, כמעט חי.
על גבי מכשיר קשר, סירת אגוז:
קבל דווח - יש לי ג'ירפה אחד, ראובן פוליטי,
אחרי רגע " ג'ירפה " הפכה ל "נמר".
ונהרג יובל דהבו, בן מושב לתפארת,
תמונתו בשחר לבן מלשינה על הזמן העובר.
זה לא יפה להלשין! אמרנו אי פעם,
כי התמונה מתיישנת, לא הדמעות.

עכשו ג'ימי מחלים, מסים טכניון
רפי מחלים וגם אני כבר שוכח
מתי אם לא בכפור בבית הכנסת
נרגיש כמה ריק במשך השנה
ג'ימי המהנדס ידיק להסביר לי -
התדע, מוטות הפלדה על גשר
בלחצם, מבטלות את משקל השבירה
עוזרות לו עצמו לשאת את עצמו
על גב גופו הכבד מנשא.

- ידיעה במתמטיקה, לא ספור על עפר
היא שמושכת אצבעותיו שהחלימו
לחזק נדבכים בכתל המערבי
בתמונה זו הוא עולה לתורה, הוא שואל טלית
וגם היא, קצת, שואלת.
פסים שחרים, מתעקמים, אם היא כך מקפלת:
בארץ ישראל יערב לנו כל שקשוק של רכבת.

אשאל מה עושה עמיחי
לאחר השחרור מסיירת צנחנים
אחר הצל"ש הוא צמית לצמיתות
בניו יורק יש לו מכונית או שתיים
צעירים עבריים חדשים וגאים
אדם בבואנו ויהודים מתחת לשטיח
במדינה גדלנו כמו בנעלים:
מוסיפים מספר כמוסיפים מכאוב
כתבנו יחד מבחנים בהיסטוריה
מעתיקים זה מזה את תולדות הציונות.

שעה של שקט במושב השקט
יפה לקוי חמה , לא לקוי מאורות
וכאן - לקוי מאורות - כבר חלק מן הטבע,
בית הכנסת ריק אמנם בשחרית
ובשבת לא תשיג מנין או רבע
טפות הגשם מרעידות ופוסקות
לא, לא התכנסנו כאן לשוחח
זה אני לבדי מדפדף באלבום,
אני אשר בריחיו הם בריחותיו.

אבן כמו קמה כאשר המים
סוחפים מסביב לה טין לרבבה
אילנה האחות רושמת כרגיל
כאשר הקרקע רועדת מתחת לרגלים
ולא צפורי הארץ רועדות
בחדר הטבע המלא פוחלצים
בעמק יזרעאל אדמת הסחף
היא אדמה מאד לא יציבה.
שוב אזכיר, לא מפגש רעים הוא
חברים משכבר,  פה אינם נפגשים
כמו קלי הזנב העוזבים ארצות קר
עוד שעה של שקט במושב השקט
השלוה נמסכת כצפירת אזעקה

במרפאה של אילנה האחות המסורה
רצים להזמין תור בארבע לפנות אור
שם באמת אין תרופה לגעגוע
אבל מלטפים צפרירים של קשב
זה אני? אני? מי דפדף באלבום?!
מה  גלה הזמן, מי חיו, מה  נדון כאן?
אלבום עמוס תמונות, לכל תמונה פה:

הנה אדמונד שחר - במלחמת לבנון
הוא חצה את התעלה,
אני את הסורים שחצו אותנו
איזו תעלה? איזה סורים?
הוא נהרג בלבנון, ליד בית-לחיא ב-82
הקפה התקרר, כבר הבקר אור,
אדמורי חיינו הם דלתות רב בריחים
ממתינים לימות התחיה הגדולה בה נברך על עצמנו:
ברוך אתה מלך העולם, אשר יצר אותנו בדין,
וזן וכלכל אותנו בדין, והמית אותנו בדין,
ויודע מספר כלנו בדין, ועתיד להחזיר ולהחיותנו בדין:
ברוך אתה - אין כמוך, מחיה המתים!

אבל הכוס כבר קרה והמשקע בכוס שחר
מוזר: איך הסכר אבד זהות במים
מובן: מיכל יצאה דוחפת עגלה,
תינקת בה, נצחית, חמת עינים -
בעיניה השותקות יחבא איזה עפר
אולי עד קצה החרף ירעד .