כל שבת כמה חסידים ביניהם אני הינו יוצאים לשדות הפתוחים,
שוכבים על צמחיה רטובה מטל וירוקה משמש מסטולה.

מתחברים לאדמה ונחים אחר כך אחד מאיתנו היה מתעורר ואומר:
"חברים הגיע שעת התפילה", בינינו שעת התפילה של הצהרים לא היתה
משהו כי זה היה מאד מוזר להשאר על הקרקע עם הרגלים ובדיוק
באותו זמן לנסות (תוך כדי תפילה) לעוף למרומים לאבינו שבשמיים,
לרוחני הזה השם הקדוש (שלא אזכיר את שמו ביחיד).
זה היה לא טבעי, טבעי היה להתחבר לאמא אדמה שם יכולנו לחוש
בחומה, בטבע, באדמה הטחובה
בכל מה שקשור עם אמא אדמה הינו פשוט מחוברים לכל צמח לכל ריח
לכל חיה מעופפת לכל זוחל על האדמה של אמא, אמא הוי אמא (בינינו
אף פעם לא הבנתי למה מתפללים חסידי ברסלב לאבא שבשמיים הרי אמא
היא כאן ועכשיו היא תמיד נמצאת היא בית ונו...) אבא תמיד יוצא
לעבודה יש לו עבודה הוא אף פעם לא מוצא מקום וזמן לילדים שלו
(אנחנו) אז עלה לי רעיון! "חברים חסידים יקרים, נכון אנו
מתפללים כל הזמן לאבא בוכים לפניו וכו'?", "נכון" אמרו כולם,
"ונכון לרבים מכם אבא לא עונה?", "נכון!" אמרו כולם, "אז עלה
לי רעיון שנעבור לאמא. פשוט נתחיל להתפלל לאמא אנו גם יותר
מחוברים אליה, לטבע לאדמה וכו'",
כולם ליחששו "רעיון גדול" או "הבן-אדם התחרפן" וכל מיני הערות
סרקסטיות.
וכאן התחילה מפנה בתפיסה שלי של העולם, "אבא לא עונה שמתקשרים
אליו אז פונים לאמא. ואמא תמיד בבית".