כשהמוות קפץ לבקר אותי, יכולתי רק לעצור לשאול את עצמי לאן
ברחה לי הזקנה ולמה לכל הרוחות לא ניסיתי להיות בן אדם טוב
יותר.
אז ניסיתי למשוך זמן, אולי אני אספיק להמציא כמה תירוצים. כמו
בשיר של יהורם גאון, הזה על ההוא עם הצביטה בלחי וה 'כל הכבוד
לשר'.
הצעתי קפה, עוגה. הרגילים. הוא סירב בנימוס. הוא אמר שאם הוא
היה מקבל את כל ההזמנות לקפה ועוגה, הוא לא היה מוצא זמן
לעבוד. תכל'ס, הוא צדק, אבל באותו רגע יכולתי רק לרטון לעצמי,
עד כמה בנאדם יכול להתמכר לעבודה. הוא אמר שהוא בכל זאת מסכים
לשבת לדבר קצת, אמר שלכולם הוא נותן שיחה כזאת. להבין מה קרה
כאן. ומה לעזאזל הולך לקרות הלאה.
שמתי קצת מוזיקה, שיהיה נחמד. הדיסק הכי מאובק שמצאתי היה
הגבעטרון, אז שמתי אותו. לעשות לדיסק קצת נחת לפני שיעבור
ידיים, שיזכור אותי לטובה. כשחזרתי לסלון ראיתי שהוא התיישב
בכורסא שלי. עכשיו אני יכול להבין אותו, אחרי הכל האיש מסכן,
חייב לנאום לאנשים כל יום ולקבל את המחאות האגואיסטיות שלהם.
מותר לו לשבת קצת. אבל באותו רגע רק יכולתי רק לרטון על העוול
הנוראי שהוא עושה לי. אז התיישבתי בספה מולו, שומר את הפנים
הזעופות לעצמי.
דיברנו קצת, על מה שיצא. הוא התחיל לדבר על החיים שמעבר, אבל
זה פשוט עצבן אותי. אז משכתי את השיחה כל הזמן לכיוונים אחרים.
בעיקר פוליטיקה. בסוף הוא נטש לגמרי את הרעיון לנאום לי, ונכנע
לגמרי לשיחת החולין. הידד. מדי פעם השחלנו משפטים שנונים או
בדיחות שחורות, מהרוב הוא צחק, אבל מהבדיחות לא. הוא כנראה
הכיר את כולן, אחרי הכול הוא מוות. אני חושב שהוא נהנה מהשיחה
הזאת, לא כולם מתייחסים אליו אישית. אני כשלעצמי לא הצלחתי
להתרכז. לא הצלחתי שלא לחשוב על כמה שאני מצטער לעזוב את החיים
האלה. הגיעה אלי כמעט מיד ההבנה שדוגרי, אין לי שום דבר ששווה
להצטער עליו, אבל זה לא עזר להשתחרר מהתחושה הזאת בפנים, כאילו
מישהו תלש לך איזה איבר. טחול, נגיד. זו כנראה תחושה כזאת של
פחד משינוי. ואולי אני סתם פוחד כי מוות היה טיפוס שכזה. בסוף
הוא הגיע לנקודה. הוא קם, ניער טיפה את הבגדים, התמתח. אמר
שהיה נחמד מאוד, הושיט את היד ללחיצה. 'יפה מאוד', ציינתי
לעצמי, ולחצתי את היד. מוות אמר שלום, וצעד לכיוון הדלת.
מהרצפה עוד הספקתי לראות את הדלת נסגרת אחריו. עכשיו אני מבין
אותו, אחרי הכול, עבודה זו עבודה.
אבל באותו רגע יכולתי רק לרטון לעצמי, הוא אפילו לא ביקש
סליחה.