בנפתולי השכחה ניסיתי למשות
מחשבות עם חכה
מנייר.
האמת היא,
שלא הייתי מצליחה לעשות את זה
גם בעיניים פקוחות.
(והוא אומר),
הוא אומר תני לעצמך ללכת אל האופק האדום
ומנשק במקום הכי כואב.

שב מולי ותן לכריות אצבעותייך
ללכת לאיבוד בתוכי
אולי תלביש אותי בשמלה הכחולה
רק כדי שתוכל להפשיט אותה ממנה
מאוחר יותר, בוכה.

הרגליים מתחפרות בדשא
וכל הפעמים הראשונות
חולפות אל מול העוורון שעוד חדש לי.
אני ממצמצת
והאבק שנקווה בזווית העין
נשטף ממנה,
נוסטלגיה בטעם של יין
לבן
חצי יבש.