חברים. טוב, לא הייתי קוראת להם ככה אחרי כל מה שעבר עלי. אחרי
כל מה שהם עשו לי. או יותר נכון לא עשו. אחרי מה שקרה. הם בכלל
לא שמו עליי. אפילו תומר. כאילו הייתי אוויר. אחרי מה שקרה.
כאילו נמחקו כל 17השנים האלה שהיינו ביחד. גם כן חברים. עם
חברים כאלה מי צריך אויבים? הם אפילו לא באו להגיד שלום. לשאול
מה שלומי. אפילו לא טלפון. מכתב. משהו. חברים.

זה קרה כשהייתי בכיתה י"א. זה היה עוד יום קייצי רגיל וחם.
יותר נכון לוהט. היו גלי חום נוראיים. אפילו הודיעו על זה
בחדשות. "תכינו את המגבות וקרם השיזוף", הם אמרו, "מחר כל הארץ
בים". למה לא, בעצם?

זאת הייתה החלטה ממש ספונטנית. תומר התקשר אלי ואמר שנוסעים.
שאלתי אותו לאן, והוא רק אמר לי: "תכיני מגבת ובגד ים ותהיי
מוכנה מחוץ לבית שלך עוד 10 דקות אני מגיע לאסוף אותך".
ניתקתי.
נוסעים לים.
תומר הוא החבר שלי. אנחנו כבר כמעט שנה ביחד. לפני חצי שנה
בערך הוא קיבל את הרישיון שלו ומאז הוא חוגג על כל אוטו שהוא
מוצא. תמיד היינו נוסעים. אבל רק הוא היה נוהג. לי עדיין לא
היה רישיון. האמת שלא אהבתי כל כך את הנהיגה שלו. היא הייתה
פראית. אמרתי לו את זה אבל הוא תמיד אמר לי לא לדאוג. אהבתי
אותו, וברוב טיפשותי הקשבתי לו וסמכתי עליו.

הוא היה שם תוך 10 דקות בדיוק כמו שהבטיח. ההורים לא היו בבית
אז השארתי פתק על השולחן במטבח. "נסעתי לים עם תומר. אחזור
מאוחר. אל תחכו לי". תומר היה באוטו במושב הנהג, כשמאחורה ישבו
עידן, לי, החברה הכי טובה שלי, והחבר שלה, רון. עליתי ונסענו.

הנסיעה הייתה קופצנית וכייפית. נסענו בדרכי אפר שרק אנחנו,
תושבי האזור, הכרנו. פתחנו חלונות ונתנו לרוח להתנגש בפנינו
בפראות בעוד המוזיקה שבאוטו דולקת בשיא עוצמתה.
עכשיו כשאני חושבת על זה, אהבתי את הימים האלה אז. שנסענו רק
אנחנו, החברים הטובים, לטייל לנו איפה שרק נרצה, ואף אחד לא
אמר לנו לאן או מתי לחזור. עכשיו הייתי נותנת הכל כדי לחזור
ולבטל את אותו היום הנוראי.

היינו כבר באמצע הדרך לים כשתומר החליט להגביר מהירות. אמרתי
לו שיפסיק את זה אבל הוא צעק לי משהו שבכלל לא שמעתי מרוב כל
הרעש. כל מה שהבנתי היה חצאי משפטים. "תפסיקי להיות לחוצה...את
לא סומכת עליי?" גם החבר'ה מאחורה הצטרפו להתלהבות של תומר כך
שהבנתי שאין משהו שאני יכולה לעשות שיגרום לו לחזור למהירות
המותרת. אז שתקתי.

זה הדבר האחרון שאני זוכרת בבירור. אחרי זה הכל היה מעורפל.
אני זוכרת שנסענו ממש מהר ולי צעקה משהו לתומר ואז הכל נהיה
חושך. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהיה לי חם כאילו אני בתוך
תנור. מיד אחרי זה היה לי קר. אני זוכרת ששכבתי על משהו קשה
שהיטלטל כמו בנסיעה על כביש. אחרי זה אני זוכרת שאמא ואבא רכנו
מעליי ואמרו לי "אל תדאגי. אנחנו פה. הכל יהיה בסדר". אחרי זה
אני כבר לא זוכרת כלום. עד שהתעוררתי.

"היא פוקחת עיניים", "היא מתעוררת, יצחק, קרא לרופא, היא
מתעוררת". שמעתי את קול של אמא בין הערפל. פקחתי את העיניים
לאט לאט וראיתי את אמא ואבא מביטים בי. חייכתי אליהם. הם לא
חייכו בחזרה. רק המשיכו להביט בי. פתאום שמתי לב שעוד מישהו
היה בחדר. זה היה הרופא שלי. הוא בדק אותי. חיכינו. לאחר כמה
דקות של שקט. הרופא סימן לאמא ואבא להתקרב והניד בראשו לשלילה.
"אני מצטער", הוא אמר. אמא התחילה לבכות בכי חרישי כזה ואבא
הסתובב הלוך ושוב בחדר כמחפש משהו שאבד לו במוחו. "אמא, אבא,
מה קרה?". שקט. "אמא למה את בוכה?". אבא אמר תודה לרופא וסימן
לו לצאת. הוא ניגש אלי והחזיק את ידי. רק באותו הרגע שמתי לב
שידי הימנית הייתה חבושה בגבס ומסביב לראשי הייתה תחבושת. "את
יודעת איפה את?" שאל אותי אבא. "כן", עניתי לו, "בבית חולים".
לא הבנתי מדוע הוא שואל אותי את השאלה הזאת. "את זוכרת מה
קרה?". על השאלה הזאת לא יכולתי לענות. ברגע שהתחלתי לאמץ את
מוחי כדי לחשוב על תשובה לשאלה של אבא התחיל כאב חד מפלח את
ראשי. "את עברת תאונה", אמר אבא. "את...את...", "איפה כולם?
איפה תומר? איפה לי ורון? איפה עידן?", קטעתי אותו. "הם שוחררו
כבר. לי רק שברה את היד, ורון ועידן יצאו רק בשריטות וכוויות
קלות". "ותומר?" שאלתי. "תומר בבית", אמר אבא, "הוא רק קיבל
זעזוע מוח,ושוחרר אתמול".
"מזל", חשבתי. "הם השאירו לי משהו?".
"לא", אמר אבא. הוא סימן לאמא להתקרב, והיא התיישבה מצידה השני
של המיטה. שניהם ליטפו אותי ואז אמא אמרה: "בתאונה את...את..."
ראיתי שהיא התאפקה לא לבכות, "את נפגעת קשה", אמר אבא,
"הרופאים אומרים שלא תוכלי ללכת יותר". לאחר מכן לא דיברנו.
פשוט ישבנו שלושתנו ובהינו בחלל החדר.

הימים שלאחר מכן היו קשים. אמא ואבא עשו משמרות וכל כמה שעות
התחלפו כדי שאחד יוכל ללכת הביתה ולהתקלח ולחטוף משהו לאכול.
הם ישבו איתי וביחד החלפנו מבטים נואשים בלי לדבר. ידענו בדיוק
מה האחר חושב.

כחודש לאחר מכן השתחררתי מבית החולים. הרופאים אמרו שהיה לי
שיקום מהיר ושאני צריכה להגיד תודה שאני עוד בחיים ויכולה
לתפקד. לפחות בחצי מהדברים.

מאותו היום שהתעוררתי לא ראיתי יותר את תומר או את לי ורון או
את עידן, או את אף אחד מהאנשים שהכרתי אז.
אחרי מה שקרה,הם בכלל לא שמו עליי. אפילו תומר. כאילו הייתי
אוויר. אחרי מה שקרה. כאילו נמחקו כל 17השנים האלה שהיינו
ביחד. גם כן חברים. עם חברים כאלה מי צריך אויבים? הם אפילו לא
באו להגיד שלום. לשאול מה שלומי. אפילו לא טלפון. מכתב. משהו.
חברים.