היום עשיתי שיעורים.
הייתי במחשב ועשיתי שיעורים.
זה מה שאמרתי לאבא.
היום בבית הספר למדנו אנגלית ומתמטיקה.
ישבתי בכיתה ולמדתי אנגלית ומתמטיקה.
זה מה שאמרתי לאבא.
הוא חזר עצבני מהעבודה, שאל איך היה היום, מה עשיתי.
אז אמרתי לו.
"היום עשיתי שיעורים ולמדתי בבית הספר אנגלית ומתמטיקה, אבא".
"היית ילדה טובה?", הוא שאל בקוצר רוח.
"כן אבא, מאוד טובה", עניתי.
"אני הולכת לחדר לעשות את השיעורים שלי, אבא".
"לכי עכשיו, ילדה", הוא אמר לי.

אחר כך אני כבר זוכרת הכל במעורפל.
אבא נכנס לחדר.
הוא נראה קצת שיכור.
רואה שאני משחקת במחשב.
הוא שואל אותי מה אני חושבת שאני עושה.
אני עונה לו שאני משחקת.
הוא מקים אותי בכוח מהכיסא ונותן לי סטירה.
אני בוכה.
הוא צועק עלי שילדות גדולות לא בוכות.
הוא תפס אותי ביד חזק חזק והפיל אותי על הרצפה.
אמרתי לו שהוא מכאיב לי.
הוא לא שם לב למה שאמרתי ומתחיל לבעוט בי.
אני צועקת חזק.
הוא מקים אותי מהרצפה וסותם לי את הפה.
הוא לוחש לי באוזן להפסיק לצרוח, אחרת...
הוא לא המשיך את המשפט ההוא.
ניסיתי להפסיק לבכות אבל הדמעות יצאו לבד.
אבא כעס.
אמרתי לו: "אבא, נראה לי שאתה קצת שיכור. אל תכעס עלי,
בבקשה."
הוא התעצבן עוד יותר.
"את תדברי אלי יפה, את שומעת?!... אני אבא שלך, לעזאזל!".
הורדתי את הראש.
לא רציתי להסתכל עליו.
"אף אחד לא פה כדי להציל אותך, את שומעת? אמא בחו"ל והשכנים
נסעו... אפילו אם תצעקי אף אחד לא ישמע... זה הסוף שלך".

אני לא כועסת על אבא.
הוא היה שיכור.
אבל אני לא יודעת מה קרה לי אז.
משהו השתלט עלי.
מן הרגשה מוזרה כזאת.

הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שרצתי למטבח ולקחתי את הסכין של
הלחם.

ואז התעוררתי.
הייתי במיטה.
אבל היא לא המיטה שלי.
החדר לבן.
ואני שוכבת במיטה.
הידיים והרגליים שלי קשורות.
החלוק הלבן שהקיף את חלק גופי העליון לא אפשר לי לזוז.
ואז הבנתי.
זה היה חלום.
או יותר נכון, סיוט.
כנראה הרופאים בבית החולים המשונה נתנו לי עוד פעם תרופות.
אמא הייתה ליידי.
היא נשענה על המיטה, חצי ישנה.
כשראתה שהתעוררתי, קמה ונשקה לי על המצח.
"יופי שהתעוררת מתוקה. איך את מרגישה?", היא שאלה.
לא עניתי.
"את יודעת", היא אמרה, "מתוך השינה שלך שמעתי אותך צוחקת. צחוק
גדול ופרוע. על מה חלמת ילדה שלי? סוף סוף יש לך חלומות
טובים...", היא חייכה.

זה הגיע לו, חשבתי לעצמי.
זה הגיע לך.
זה מה שאמרתי לאבא.