שמרתי לעצמי, אמון, מכאוב ושקט.
ניסיתי לרמוז לאחרים את מה שאינם חפצים בו.
ואולי הייתה זו אחיזת חנק, זינוק מוקדם מדי.
שלא כמו כולם, אהבתי לשמור, לכבד ולזכור.

שבלוניות, שיגרה.
צפירה, זיקוק.
אחד למעלה, אחר למטה.
אחדים פורצים, אחרים דוממים.

עייפות וחולי, בימי הקץ הגלובלי, המוסרי.
חידלון וצינה, בימי שרב כבד ויבש.

שמרתי מכאוב, בדקתי עם עצמי.
שאלתי במה לא חפצתי, היכן לא ניסיתי די.
בחנתי מכל עבר, אך רק ראיתי את האור בקצה המנהרה, באחרית
הימים.

מפנה אשר חל ברוח,
התגמד בן רגע ונגמר כמחסום.
אז הלך, ויצר והקים אותו האפל, הכבד.
כלו כל הקיצים לשיפור המצב.

וכמו מאור גדול,
בזיק האפילה,
יושב שם הכפתור,
ומחכה שילחצו עליו.