היום רבתי עם הקיר.
התקרה ניסתה להפריד בינינו, אבל בסוף גם הבת זונה אכלה מכות.
פעם הסתדרנו טוב, עכשיו אני שונאת אותו והוא אותי בחזרה.
הוא מין קיר כזה,שלא מבין שהוא מאוד לבן בין עוד אלפים כמוהו.
תמיד הוא מנסה להיות שונה באופן זהה וזה מטריף אותי.
כי הרי אין דבר כזה קיר חכמולוג או קיר מיוחד (!).

לעיתים רחוקות, כשלבעלים ממש אכפת מהקיר שלו, ונמאס לו שהוא
כזה משעמם, הוא מורח עליו איזשהו צבע, או תולה עליו איזושהי
תמונה, רק כדי שיהיה בו לפחות טיפת עניין. שמישהו יסתקרן.
אבל למי כבר אכפת מהקיר שלו? לי לא אכפת.
הוא גורם לי להרגיש חנוטה מרוב כול הלבן הזה.
גורם לי לצאת מהחדר כל פעם מחדש,להרדם מולו על המיטה.
פעם עבדתי עליו, אמרתי לו "קיר, רוצה שאני אכיר לך קירה?"
הוא לא ענה לי, רק אז באמת הבנתי. קירות לא יודעים להיות
ביחד.

עכשיו הוא מחייך אליי, ואני מתעצבנת כשהוא עושה את זה.
הוא מנסה לחבק אותי ואני מסבירה לו שאני רוצה כבר ללכת מכאן.
אז הוא חוזר למקום ונעמד ככה זקוף ומרובע מתמיד.
ראיתי שהוא נפגע אבל מה אני אעשה,זה קשר שאם לא נחתוך
אותו עכשיו יהיה לו ריח של ריקבון.
ככה זה כשמורחים משהו שכבר מיצה את עצמו.
"דיי,קיר... בסוף כולם חוזרים הביתה" -  אמרתי לו.
"אני יודע ליאן" , הוא הביט בי.
"זה שאני קיר זה לא אומר שאני לא בן אדם "