פוסע על שביל הבטון הצר שמוביל אלייך
כל שישי , פק"ל.
אני נמשך אלייך, כמו מגנט. או יותר נכון -
אני נמשך אלייך על-ידי
חוטי דיג דקים היוצאים ממני, בלתי נראים כמעט, אך חזקים מהכל,
אני מובל, נגרר, נכרך, מובא, מופל, מוקרב. א ל י י ך.
כף הרגל מרגישה את האדמה המצופה בשביל הקר שמנווט אותי,
כל צעד כבד, כואב-
וכל תחושה עולה משם, בתוכי, מזדחלת תחילה,
 ואז דוהרת, משוגרת - למעלה,
אל הלב. הלב שמתפורר עוד ועוד, עם כל ביקור.
מתי זה התחיל? למי אכפת... מתי זה ייגמר? מי יודע.

רוצה אלייך ולא יודע את הדרך באמת -
פוסע את דרכי לכיוונך על שביל הבטון , אך מגיע רק
לשם שלך
כתוב על מצבה.
הפגישה הזאת , עם הידיעה המוחלטת, החותכת
אותי.
איך אפשר לחוש געגוע לאבן? ולמה?
אנשים חושבים שאבני שיש ובטון קרות הן
ואני, לא יודע איך, הסכמתי.
פעם.



אם ברצונך לדעת מהי "אבן שואבת" באמת,
ולבדוק האם אבנים אכן יכולות לספק התרעננות בערב קיץ חם,
נא להתלוות אליי מחר, יום שישי, אל החלקה בגוש א' -
בין הברז המטפטף עם הידית הצהובה  ובין מרבד הדשא הסיני הקטן.
אני שם, פק"ל.