זוכר אני היטב את אותו היום, הייתי כבן 11. הלכתי בצעדיי
הקטנים בשדרת סן סימון, השדרה היפה ביותר בירושלים. השדרה היתה
יפה במיוחד, ושקטה. היה זה תחילתו של חורף קר ואלפי עלי שלכת
צבעו בשלל צבעים את המדרכה האפורה, הקרה. ללא מאמץ היה אפשר
לשמוע אותם נופלים מהעצים, נידפים ברוח ונוחתים על המדרכה.
לאורך כל השדרה לא עברה ולו נפש חיה אחת. השדרה היתה מתה מאדם,
אך לבי חי.

בימים ההם לא שיערתי כי בשדרה הזו אשאיר חלקים גדולים מחיי.
השדרה היתה לי צומת - כל צעד ושעל בחיי עברו דרכה. צעדתי בה את
צעדיי הראשונים, ובוודאי שאצעד בה גם את ימיי האחרונים. צעדתי
דרכה לעבר ימיי הטובים יותר והטובים פחות, בימי כעס ובימי
אושר, בימים של חורף ובימים של קיץ. כשהתאהבתי.

באותם הימים הייתי משתעשע במחשבה שלימים, כשאתבגר, אקח את
השדרה במזוודה קטנה לכל למקום שאלך, כך שגם אם אצטרך לנדוד
למקום זר ורחוק, השדרה תגרום לי להרגיש שאני שם. בבית. באדישות
מופגנת אוציא את השדרה מהמזוודה ואפרוס אותה לאורך דרכי
המיועדת, כפי שפורסים שטיח אדום בפני מלך. כל האנשים סביב
יעמדו דום ויסתכלו עלי בקנאה, אך יהיו רשאים ללכת בה רק אנשים
טובים, אלה שלבם יוצא אל אחרים.

בידי אחזתי מעיל חורף ארוך ושחור כפחם שהיו תפורים בו ארבעה
כפתורי כסף גדולים. את המעיל קנתה לי אימי כמה שבועות קודם לכן
מחשש שלא אתקרר בחורף הירושלמי הקר. כשראיתי את המעיל לראשונה
אמרתי לאימי לא אחת כי אינני מתכוון ללבשו, גם לא בעת הצורך.
עם זאת, באותו היום, ממש טרם יציאתי, התחננה בפני אימי כמעט עד
דמעות, שאקח את המעיל איתי, שמא אתקרר. לא היתה לי ברירה,
חטפתי את המעיל מידה המודאגת ויצאתי במהירות לשדרה.

צעדיי הובילו אותי לחוג הנגרות שאליו נרשמתי עוד בתחילת שנת
הלימודים. הייתה זו פגישת הסיום של החוג, וההתרגשות בקרב
תלמידיו הורגשה עוד בזמן שעות הלימודים. בעת הליכתי ניסיתי
להבין מה הניע אותי לבקש מהוריי לרשום אותי לחוג נגרות דווקא.
ידעתי כי אינני נושא באמתחתי חוש יצירה כלשהו ומודע הייתי
לידיי הרזות והעדינות. כיצד אוכל לדפוק בפטיש כבד, לשאת גזרי
עץ גדולים, תהיתי ביני לבין עצמי לא פעם. היום אני מבין כי
כילד שבילה את זמנו הפנוי בעיקר במחשבות וביצירת עולמות
דמיוניים, רציתי ליצור דבר-מה מוחשי שאפשר למששו ולהריחו,
לראותו. משהו שניתן יהיה, בניגוד למחשבותיי, לזרוק ולשכוח אם
רק תחפוץ נפשי.

היתה שם גם ליהי - עם שערה החום והחלק, עם עצמות לחייה הגבוהות
והאצילות, ועם עיניה הירוקות הגדולות שכל כך אהבתי. עם חיוכה
המקסים והשובב ושפתיה המלאות והתמימות. בדמיוני הייתי מעלה שוב
ושוב את הפעם שראיתיה לראשונה בתחילת שנת הלימודים. ישבתי
בשורת הספסלים האחרונה בכיתה וליהי התיישבה בשורה שלפניה. תוך
שהתיישבה, ריח גופה עשה את דרכו לנחיריי, חלחל לעורקיי והתמקם
בנעימים בתוך תוכי.  

בשעות הלימודים הייתי בוהה בשיערה הארוך שניצב לנגד עיניי
ולומד את כל גווניו החומים. הייתי עוצם את עיניי ומדמיין כיצד
ידיי מלטפות את שיערה החלק הרך כמשי, הטהור מכל רבב. לפעמים
התמזל מזלי וליהי היתה מגיעה לכיתה ושיערה אסוף כלפי מעלה.
אהבתי את עורפה החשוף. מהמקום שבו ישבתי לא היה אפשר להבחין כי
מדובר בעורפה של ילדה בת גילי אלא בעורפה של אישה בוגרת, בת
למשפחת אצולה מהמאה ה-18. בימים אלה, הייתי נושם לריאותיי את
ריח צווארה שהדיף ריח קיצי ומרענן, ריח מתוק של בדידות ושל
אהבה נכזבת.

בזכות ליהי למדתי כבר בגילי הצעיר כי מחלת האהבה אכן קיימת
ואין היא רק שמועה שמקורה בספרים. אכן, כשאיננו מצליחים להתעלם
מבטן הפכפכה ומתחושות המלוות במועקה, יודעים אנו שלקינו במחלה.
זו תיקח אותנו לעתים למקומות בעולמות סבוכים שבהם מעולם לא
ביקרנו. כעכבר ניסויים, המנסה למצוא את דרכו במבוך שאליו נקלע,
ננסה למצוא את דרכנו החוצה. ומשנדמה היה לנו כי מצאנו את פתח
היציאה מעולם אחד, תגרור אותנו המחלה וניכנס לעולם אחר, סבוך
ומאיים אף יותר. זו היא אהבה ובלעדיה אין לנו דבר.

חוג הנגרות התקיים לא רחוק מביתי, בבית מלאכה השוכן בלבה של
שכונת מגורים קטנה. בין בית המלאכה לקצה השדרה הפרידו רק שני
רחובות קצרים. הקרבה ביניהם הסבה לי הרגשת ביטחון - במקרה שלא
ארגיש טוב, ייפלו עלי פחדים או כל צרה אחרת, פשוט אוכל לעזוב
הכול ולהיות תוך כמה דקות שוב תחת עציה הגדולים של השדרה. זו
תגן עלי מפני כל תחושה רעה או אכזבה.

צעדתי לאורך השדרה וכשהגעתי לסופה חשתי כי כל עולמי נשאר
מאחורי. הסרתי את מעיל הפחם ממותניי וכיסיתי בו את גופי. שמתי
את ידיי המכווצות בכיסים ונפרדתי לשלום מהשדרה. תחושה של
צמרמורת קשה אפפה אותי, מרגע שעזבתי את השדרה הרגשתי בדידות
מעיקה ומחשבותיי נבלעו לתוך בור פעור שחור .

בתוך דקות ספורות הגעתי לבית המלאכה, גופי מכוסה זיעה קרה.
החלטתי להמתין כמה דקות ליד דלת הכניסה ולהסדיר את נשימתי, אך
ממש באותו רגע היא הופיעה מולי. ליהי. מבטינו הצטלבו לרגע קט
והרגשתי משותק בכל גופי. זו היתה הפעם הראשונה שהעזתי להישיר
את מבטי לעבר מבטה. עיניה היו חודרניות אך טובות ורכות. נדמה
היה לי כי בירכה אותי לשלום, אך בטרם הספיקה לעשות זאת נכנסתי
לבית המלאכה במבוכה גדולה והתיישבתי על הכיסא הפנוי הראשון
שנקלע בדרכי. ליהי התיישבה גם הפעם בכיסא שלפניי.

זיכרונותיי למן אותו רגע שבו נכנסנו ליהי ואני לחדר החוג ועד
לרגע שבו רצתי חזרה לשדרה, מעורפלים. לכל אורך החוג ניתחתי את
תנועותיה של ליהי, את הבעות פניה ואת אופן דיבורה. ניסיתי בכל
כוחי למצוא רק דבר אחד שלא אוהב בה, דבר אחד שאתפס בו וישמש לי
תירוץ להפסיק את אהבתי אליה. אך ככל שהתאמצתי יותר, כך גברה
עלי המחלה יותר. ליהי היתה מושלמת. עד שהכרתי את ליהי חשבתי
שאפשר לתאר עולם ומלואו בעזרת כוחן של המילים, אך מן היום
הראשון שהתאהבתי בה, ידעתי כי את ליהי אי אפשר לתאר, יהיה כוחן
של המילים חזק ככל שיהיה.

עד סיומו של החוג הצלחתי לבנות קופסת עץ קטנה. לראשונה מזה זמן
רב הייתי גאה בעצמי על שהצלחתי ליצור משהו במו ידיי. אף
שהקופסה היתה עקומה מעט והתקשיתי ללטש את פינותיה כראוי, היתה
זו בעיני יצירת פאר וכולה היתה שלי. השקעתי את מלוא מרצי
בבנייתה. בעיני רוחי כבר ראיתי כיצד אני ניגש אל ליהי ומעניק
לה את הקופסה לאות אהבתי אליה. כיצד היא מסתכלת על הקופסה
בחיוך מתוק ומשבחת אותי על כישרוני, כישרון שמעולם לא היה לי
אבל תמיד חלמתי שיהיה.

את חלומי עצרה הכרזתה של שולה מלכין, המורה למלאכה. מכל
העבודות שנבנו במסגרת החוג ציינה שולה את עבודת העץ שבנה דקל,
התלמיד הזה שהצליח לכבוש את לבם של כל התלמידים בכל דבר שעשה.
דקל בנה מגזרי העץ שעמדו לרשותו דגם של מכונית ספורט על כל
אביזריה, לרבות הגה, ידית הילוכים, שמשות, תא כפפות ולוח
מחוונים. בקלות היה ניתן לחשוב כי מדובר במכונית ספורט אמיתית
שפשוט הוקטנה לממדים זעירים יותר. בתוך המכונית דאג דקל להושיב
שתי דמויות מעץ, של בחור ובחורה. על דמותו של הבחור חרט את שמו
ועל דמותה של הבחורה חרט את שמה של ליהי. תחושה של צמרמורת
מלווה בבחילה החלה לחלחל לתוכי. מדמות חיה ונושמת שאהבתי הפכה
ליהי בן רגע לדמות עץ חסרת חשיבות, ללא רוח חיים, יושבת ללא
רצון משל עצמה בתוך מכונית עץ דוממת, מתחננת שרוחה תשוב אליה.
אני שאהבתי אותה יותר מכול הפכתי עתה לעד מרכזי ברציחתה. לא
יכולתי לשאת זאת, לקחתי איתי את קופסת העץ וברחתי. לשדרה.  

זוכר אני היטב את אותו היום, הייתי כבן 11 רצתי בצעדיי הקטנים
בשדרת סן סימון, השדרה היפה ביותר בירושלים. נמלטתי מהגשם העז
שירד, מן הרוח החזקה שנשבה מן הברקים שאיימו לחשמל אותי ומן
הרעמים החזקים שהחרישו את אוזניי. השדרה נראתה פתאום מאיימת
וארוכה מתמיד, זרה. אפילו עלי השלכת שכיסו את המדרכה בשלל
צבעים קודם לכן נעלמו כלא היו, למעט כמה עלים בודדים עזובים
וקרועים לגזרים בצדה של השדרה. אותה השדרה, שרציתי כי תלך איתי
לכל מקום בעולם, הפכה בן רגע לאויבת, וניסיונותיי לפלס בה את
דרכי לא צלחו. מצאתי את עצמי בתוך עולם סבוך ללא מוצא.

דמעות החלו לעלות בגרוני, מפלסות את דרכן לבאות אחריהן. בכיתי
כפי שלא בכיתי מעולם. בכיתי כי הבנתי שליהי לא תהיה שלי לעולם.
הרגשתי שככל שאוהב אותה יותר כך היא תתרחק ממני, ולבסוף תמצא
את מקומה בעולם עם טיפוס כמו דקל. יחד ידהרו לתוך השקיעה עם
מכונית הספורט כשעל מצחה חרוט בגדול שמה, שמא תשכח אותו. שיערה
יתעופף ברוח וחיוך שכולו תום יפשוט על שפתיה. היא מעולם לא תדע
את שידעתי, מעולם לא תדע כי מקומה היה איתי.

לא האמנתי כי אצליח לבסוף לפלס את דרכי הביתה מהשדרה. ברגעים
מסוימים אף חשבתי כי גורלי נחרץ ותמיד אשאר שם בשדרה, מחפש את
דרכי למקום אהוב. אך שיחק לי המזל ומצאתי את עצמי עומד בפתח
ביתי, רטוב מגשם ומדמעות. מוזר, אבל אני זוכר היטב כי אף טיפה
אחת לא נשמטה ממני לעבר הרצפה, כאילו סירבו הגשם והדמעות
להיפרד ממני. שעה קלה עמדתי שם בפתח הבית על רצפה יבשה, רועד
כולי.

לשמחתי לא היה איש בבית, דבר שחסך ממני שאלות מיותרות מצדה של
אימי. נכנסתי מיד לחדרי תוך שאני זורק  בחוזקה את קופסת העץ
לעבר מיטתי, קופסת העץ נפתחה לה ונחתה על הרצפה כשחלקיה
מתפזרים לכל עבר. חלקי נפשי התפזרו שם יחד איתה נאנקים מכאב.

באמצע הלילה התעוררתי. את אצבעות כף רגלי דיגדג משהו רך בלתי
ידוע. בשנייה הראשונה הייתי בטוח כי זו קופסת העץ, אך מיד
נזכרתי כי זו התנפצה לרסיסים. קמתי מהמיטה, הדלקתי אור קטן
והרמתי את השמיכה. לנגד עיני, ממש בקצה המיטה, היה מונח פתק
לבן מקופל לארבע. פתחתי אותו באיטיות. באותיות קטנות ועגלגלות
נכתב בעט אדום: "טמיר, אוהבת אותך הכי - ליהי."

אינני יודע עד היום איך ליהי הצליחה להכניס את הפתק לתוך
הקופסא מבלי שאשים לב לכך. במיוחד לאור העובדה כי עיני לא
נשמטו ממנה באותו היום ולו לשניה אחת. היה זה כנראה שוב אחד
מתוך אלפי קסמים שנשאה עמה. עם זאת, אני כבר לא הרגשתי דבר.
הייתי חלול כגזע עץ. אולי בריא. לקחתי עמי את הפתק, רצתי לשדרה
וקברתי אותו מתחת לאחד מעציה.