בשעה זו אני יכול לעוף בין המילים
לתת לחיי לזרום במעלה ובמורד של דרכי
לראות ולהרגיש בין המילים את הוויתי, ריגשותי הנעלים
לרדת לתהומות השגיאה לרגעים שהשכחה יפה להם
אהבותיי הנכזבות שהרסתי במו ידי ודברים חדשים שאני בונה על
הריסות מחשבותיי
להרגיש את האבסורד הגדול של חיי של מותי שבא אלי בדרכו האיטית
הגדולה
ויום אחד יכבוש אותי באהבה, שנאה, חמלה או אולי ישועה
לזרום בין רגעי הנעלים, בין הרגעים בהם היינו אחד,
בין הרגעים שבהם המוזיקה איחדה את נפשי עם גופי עם רוחי עם
אלוהי
אני טס בחיי מרחף ברגעים אלא של נגיעה לא נגיעה
הבנה לא הבנה, נגיעה בקצות אצבעותיי באש הגדולה של האהבה
של האלוהים של היקום, במקום בו אין חלל וזמן וחוקים אינם
חוקים
וחיים אינם חיים ואהבה איננה אהבה
ברגע של נגיעה נעלה במיוחד במקום שבו מתחיל הכל
בהרמוניה.
באור הגדול שממנו מרחפים חיינו, היקום שלנו, עולמנו אהבתנו.
זהו הרגע שבו אנו ממצים את חיינו וכל שאיפתנו היא לחזור ולחוות
אותו
משום שאז אנו מבינים את דרכנו, את זרימתנו, את אהבתנו.
את הקשר הגדול שיש לנו עם אדם עם חייה עם צמח עם אבן אדמה
את הדמעה שיש בנו את העצב המתוק שהופך את כולנו לאנושיים
כן כל כך אנושיים.
ולכן ברגעי חסד אלו של שלווה, הבנה ואהבה
שאינם נובעים מכוחו של השכל או דרך מחשבה שכפויה עלינו
על ידינו או על ידם של אחרים אני מבקש מכם אחי לאהבה
אחי להמשכיותם של הדברים למנגינה לאור הזורם בכולכם
לצליל הדק שקושר את כולם
היו חופשיים
לא במחשבותיכם
לא בדרך בה אתם מתנהגים
לא במנהגים ברצונות בדרך בה אתם חושבים את המילה חופש.
היו חופשיים בהוויתכם
אתם כולכם.