הרופא הסביר לי שוב, בצורה מעט יותר מפורטת.
"מצאנו רעשים ואנחנו לא יכולים להסביר אותם, וזה בערך מסכם את
העניין", גם כן פירוט.
"אבל בינתיים אני ממליץ לך לקבוע תור לניקוי בקבלה. כמובן שאתה
זכאי לחוות-דעת שניה, אבל לעניות דעתי אין צורך בכך."
עניות דעתו. כמה ששנאתי את האגו שלו, ידעתי שהוא צודק, ופקידה
בעלת תואר-שני בלעיסה רועשת רשמה לי פתק בכתב-יד נאה, עם השם
שלי ושעה.
"מצטערת, המחשבים קרסו משום מה, התמיכה הטכנית עובדת על זה.
אבל זה יספיק."
המפתיע ברעשים מהראש זה שבגלל שהם קורים מאחורי שבלול האוזן או
משהו, אתה היחידי שלא יכול לשמוע אותם.
הבנתי שיש משהו כשהבנתי שהחבר'ה לא צוחקים בקשר לזמזום המוזר
שבוקע ממני, או כשהיא הייתה מתעוררת באמצע הלילה כי נרדמה קרוב
מדי ("אין דבר כזה קרוב מדי, גם עם הרעשים האלו", ציינה
בפניי).
ניקוי הראש נקבע לי למחרת בבוקר, והפקידה הוסיפה בין לעיסות
שלא להגיע רגוע מדי, ושמדיטציות, סמים או אמבטיות בכלל לא באים
בחשבון (ובמבט שני הסתכלה עלי והוסיפה, "לפחות לא סמי הרגעה").
במעלית לכיוון החניון החלו לצוץ בי מחשבות על-כך שמעולם לא
עשיתי ניקוי ראש מלא אי פעם - אולי כמה תרגילים עם עצמי רגע
לפני המקלחת, אבל אף פעם לא עד הסוף. וגם לא היה אכפת לי שזה
עלול לכאוב. צריך להפסיק את הרעשים וזהו.
לקראת עמוד 30 סגרתי את הספר, בהבטחה לעצמי שהספר שאני אכתוב
יהיה הרבה יותר מעניין מאותו מדריך אימפוטנט לחיים טובים. אני
לא צריך בירה ואני לא רוצה סיגריה.
לעיתים, מצאתי את עצמי מפשט תיאוריות קלילות בראש שמסבירות למה
אני שותה או מעשן, ואפילו היו רגעים שהאמנתי שזה יגרום לי
להפסיק. אבל לא הבירה ולא הסיגריה שינו כלום. הם היו ואינם.
אני לא מצליח להתרכז בשיחה מולי, וגם כשאני מנסה אני מגלה שהיא
לא מדברת על כלום, אבל הדבר לא מפריע לי.
"אין אף אחד פה מלבדי."
יצאתי מהפאב ומצאתי קרש, אותו הנפתי וניפצתי כנגד גזע עץ קרוב,
בשחרור צעקה בהולה. הרמתי את השבר הארוך ביותר וניפצתי אותו
שוב. התחלתי להכות בעץ עם אגרופים חשופים, להוציא את הכאב
החוצה. לא כאב ולא כלום. רציתי להשתגע.
שיחה שקטה מתחילה באוטו. "בעוד 8 שעות הניקוי, ואני צריך
להוציא הכל החוצה, שיהיה מה לנקות."
אחד מהחברים ענה לי בטון די תומך שזה לא משנה, ועם הטכנולוגיה
של היום מצליחים לנקות לעומק גם בלי שאלכלך לפני.
לא הרשתי לעצמי לישון איתה באותו הלילה. איתה הכל מסתדר, וזה
לא הרעיון בכלל. לא מצאתי טעם להישאר ער, אז שתיתי חצי כוס עם
קצת וודקה ואיזה מיץ, וצנחתי לישון.
יכולתי לספר חלום שחלמתי. יכולתי להתוודע אל מול העולם הקסום
והאפל שמוחי מסתיר ממני, אבל רק חלמתי שאני בוכה. לא יודע איפה
ומתי, אבל בכיתי כמו שלא בכיתי שנים.
קמתי וכיביתי את השעון המעורר מספר דקות לפני שצלצל. אם הנטייה
שלי בבוקר היא לפעול בבוקר על אוטומט מבלי משים או מרגש, אז
מצאתי את עצמי במרפאה.
הפסקת חשמל הכתה בה, והייתי צריך לעלות במדרגות. שביתת
המעליות.
בדלפק רשמתי את שמי ברשימת ההמתנה. אחרי מספר דקות שמתי לב
ששאר הממתינים כלל לא שם, ואזרתי אומץ לצעוד לכיוון חדר
הטיפולים.
פתחתי את הדלת. חיכיתי לזה מספיק זמן, אם לא כל חיי. קדימה.
החדר מולי התגלה כלבן, קטן ובעיקר ריק. גם הקבלה הייתה ריקה.
הקירות היו עשויים מפלסטיק, והדלפק בכניסה היה עשוי גבס
וקרטון. כל הבניין היה ריק. חזרתי לחדר הטיפולים ונשכבתי שם.
עצמתי עיניים וחיכיתי. ניסיתי לשמוע קולות של רופאים אבל רק
זכיתי לדממה. ואז הם הגיעו. הרעשים. הרעשים שלי, לראשונה. בטח
זה ההד מהחדר הקטן. שמעתי את עצמי בוכה.